פרשת השבוע – בהר

פרשה 32 בסדר הפרשות.

בפרשה זו ניתנות לעם ישראל מצוות שמיטת האדמה, חירות שנת היובל וכן נקבע איסור מתן הלוואה בריבית.

שמיטה – ספר ויקרא, פרק כה, פסוקים א-ז

השם מדבר למשה בהר סיני ומצווה עלינו את השמיטה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

על הארץ לשבות שבת כשם שששובת האדם, בהבדל אחד: בעוד אנו שובתים יום אחד בתום כל שישה ימים, על הארץ לשבות שנה אחת בתום כל שש שנים. שש שנים עלינו לעבד את האדמה, אך בשנת השמיטה עלינו לשבות ולהעניק לה מנוחה: אל לנו לזרוע את השדות ולזמור את הכרמים; אל לנו לקצור ואל לנו לבצור; תבואת הארץ מותרת לנו לאכילה באופן טבעי ושיוויוני: לאדונים, לעבדים, לאמות, לשכירים, לבהמות ולחיות. זו שנת שבתון לארץ, שבת לאלוהים.

(המלקטים – ציור נפלא של הצייר הצרפתי ז'אן פרנסואה משנת 1857 המוצג כיום במוזיאון ד'אורסיי שבפריס)

[הערת שוליים

ומכאן מקור הביטוי "מה עניין שמיטה להר סיני?" במדרש תמהו מדוע דווקא כאן ציינה התורה שמצוות שמיטה ניתנה בהר סיני, הרי גם כל המצוות שנמנו עד כה ניתנו באותו המקום. מכאן נולד הביטוי כשאלה שמשמעותו הבעת תמיהה על קשירת קשר בין נושאים שלכאורה אין קשר ביניהם.]

ספירת היובל – ספר ויקרא, פרק כה, פסוקים ח-יג

בתום שבעה מחזורים של שמיטה, משמע בתום כל 49 שנה יש לתקוע בשופר בכל רחבי הארץ כאות הכרזה על חירותה. מתי? ב-י בתשרי הוא יום הכיפורים. שנה זו היא שנת היובל ויש לקדשה ולנהוג גם בה שמיטה. וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ העבדים ישלחו לחופשי ואדמות שנמכרו יחזרו לבעליהן; אין לזרוע, אין לקצור ואין לבצור; את התבואה יש לאכול באופן חופשי ישירות מן השדה;

(תמונה נפלאה שמישהו צילם המציגה פרה בסבבה שלה)

[הערת שוליים

ספירת היובל הייתה נהוגה עד חורבן בית שני ומאז הדיעות חלוקות בשחזורה. לפי חישוב הראשונים (רבנים שחיו בין המאות ה-11 ל-15) שנת תשס"ב (2001-2002) היא שנת היובל האחרונה שחווינו.]

[הידעתם?

בהוד השרון קיים רחוב בשם "שנת היובל", ששמו ניתן לו על שום בניית בתי הרחוב בשנת 1998, שנת ה-50 לעצמאות מדינת ישראל.]

עסקאות נדל"ן – ויקרא, פרק כה, פסוקים יד-כח

על שום חזרת הקרקע לבעליה בשנת היובל מזהירה התורה כי יש להיזהר מלהונות איש את אחיו בעסקאות מכר קרקע (ובימינו עסקאות נדל"ן). הכוונה לכך שבעת קביעת המחיר יש להתחשב במספר השנים שנותרו עד היובל. אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו.

ומכיוון ששנת היובל היא גם שנת שמיטה שנייה ברציפות קוראת התורה לעם ישראל שלא לחשוש ממחסור, מכיוון שאת הברכה יראו בשנה השישית שהתבואה בה תספיק לשלוש שנים (שישית, שמיטה ויובל).

התורה מוסיפה כי אין למכור את הארץ לצמיתות כי היא שייכת לאלוהים וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: [ומכאן מקור כל המחלוקות הפוליטיות שידענו מאז מלחמת ששת הימים].

נקודות יציאה – ויקרא, פרק כה, פסוקים כט-לד

כאשר מכירת בית נעשתה בתוך עיר המוקפת חומה – המוכר רשאי לקנות אותו חזרה מהרוכש עד שנה מיום המכירה; אם לא רכש חזרה, הבית לא ישוב אליו בשנת היובל (יש לך שנה להתחרט).

כאשר מכירת בית נעשתה בתוך עיר שאינה מוקפת חומה – הבית יחזור למוכר בשנת היובל.

• בתי הלווים – נגאלים בכל עת וחוזרים ללויים בשנת היובל.

אל תעשה ריבה מהריבית – ויקרא, פרק כה, פסוקים לה-לח

כאשר יהודי (או גר או תושב שלא עובד אלילים) נמצא במצוקה כלכלית, אסור להלוות לו כספים בריבית. המטרה של ההלוואה לעזור להקימו. אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית

[הערת שוליים

נשך – על שום שכאשר יהודי תאב להרוויח מסבלו של אחר, דומה הוא לנשוך נחש אשר מטיל בו את ארס החטא.

מרבית – אין להרבות בדבר מתוך תאווה. צדיק אוכל לשובע נפשו ולא לשובע תאוותו. מכאן שאין להרבות בכסף מתוך מצוקתו של אחר. ]

[שאלה –

אז כיצד ייתכן שהבנקים מלווים בריבית במדינת היהודים? הבנקים בישראל לא מחויבים לדיני המשפט העברי, אלא כפופים לחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981 ולכל הוראות הבנק הראשי לישראל. ובכל זאת מה קורה כאשר אדם דתי מבקש לקבל הלוואה או לתת אותה לאחר? עולם ההלכות בנושאי ריבית סבוך ולא פשוט כלל להבנה. באופן כללי רבנים מתירים הנאה מריבית כאשר מדובר ב-"היתר עסקה". כלומר, כאשר מלווים כספים מתוך שותפות השקעה עם הלווה, אשר נדרש לכסף מתוך רצון להשקיע אותו בנכס או עסקה מסוימת, ולא מתוך מצוקה כלכלית. יש להקפיד ולהיזהר שלא להגדיר כל הלוואה כ-"היתר עסקה" ולבחון כל מקרה לגופו תוך התייעצות עם רב המבין בדבר. ]

עבדים – ויקרא, פרק כה, פסוקים לט-נה

אם יהודי נמכר לעבד (נקלע למצוקה כלכלית ומכר עצמו, או שנידון לכך בשל מעשה גניבה), כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, יִהְיֶה עִמָּךְ יש להתייחס אליו כאל עובד שכיר ואף לחלוק עימו מזון שתייה ומדור כמי שגר עימך ולא לרדות בו (להעביד לשם עבודה, ולא לשם התעללות). בשנת היובל ישוב העבד היהודי אל משפחתו. ההצדקה לכך היא כי השם פדה את היהודים מעבדותם במצרים וכעת אנו אמנם עבדים, אך לא של בני אדם, אלא של אלוהים. המצוקה הכלכלית אינה מתירה את שיעבודם מחדש.

לעומת זאת, גוי שנמכר לעבד ישרת את אדונו כעבד ולא יגאל בשנת היובל.

[הערת שוליים

עבד יהודי נמכר לתקופה מוגבלת של שש שנים בלבד ויוצא לחופשי בתום התקופה, או בשנת היובל, המוקדם מבין השניים.]

אם קרה שיהודי מכר עצמו כעבד לגוי (מתוך מצוקה כלכלית), עלינו למהר ולגאול אותו (לקנות אותו בכסף) ולא להמתין עד שנת היובל אז ייצא לחופשי. האחריות מוטלת בראש ובראשונה על אחיו, ולאחריהם על דודו ובני דודו ועל בני משפחתו; גם על היהודי עצמו מוטלת החובה לגאול עצמו ולא להשלים עם היותו עבד (הכיצד? אם יתמזל מזלו מציאת אוצר או באמצעות ירושה).

[מדוע? מהחשש שהעבד היהודי ילמד דרכי הגוי ויתרחק מיהדותו. אם נחכה יתר על המידה והיהודי יסטה מדרך הישר, יהיו מי שיגידו שאין לגאלו כעת כיוון שעובד עבודה זרה. על כן, אל לנו להמתין עד שאותם מלעיזים יפצו פיהם. אל תעמוד על דם רעך ואוסיף גם… אל תעמוד על אובדן כבודו.

שימו לב לניסוח בפסוק מט "… אוֹ-דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ, יִגְאָלֶנּוּ". מכיוון שהמילה דֹדוֹ מופיעה בכתיב חסר, הרי שאם נשנה את סדר האותיות במילה דֹדוֹ נקבל "דוד או בן דוד יגאלנו", רמז למשיח שעתיד לגאול אותנו כשנדע תקופת מצוקה ומחסור, ועדיין מוטלת עלינו החובה לשמור על המידות ולדגול בתשובה. (חידוש נפלא שקראתי בילקוט "מעם לועז")].

[הערת שוליים

שימו לב לסדר התכנים בפרשה.

ראשית, מצווה עלינו לשמור שנת שמיטה ויובל;

שנית, אם יהודי חושש שיאבד את פרנסתו – מעודדים אותנו שנזכה לתבואה מרובה בשנה השישית;

שלישית, מוסיפים כי אסור להלוות בריבית ליהודי במצוקה – מדוע? כי ייתכן שיהיו יהודים שיבקשו עזרה בשנים אלו על מנת שלא להתפתות לעבד את האדמה.

ואז עוברים במפתיע לדיני עבד; מה הקשר של עבד לנושאים שדנו בהם עד כה? זו רמיזה עבה לכך שמי שלא יקיים את המצווה, ולא יאמין לברכה וייתן לפחד להוביל אותו שלא לשמור שמיטה ויובל, סופו לרדת מנכסיו ולהפוך לעבד… כי מי שמאמין לא מפחד]

[ואם כל זה לא עובד… אז את יש ספרטקוס

השחקן אנדי וויטפילד כיכב בשנת 2010 בסדרת הטלוויזיה שהציגה את את דמותו ההיסטורית והאגדית של ספרטקוס, עבד (לא יהודי) ששועבד כגלדיאטור על ידי הרומאים עד שפרץ את כבלי השבי ואיחד את אחיו הגלדיאטורים במרד; למרבה הצער, כשם שספרטקוס מת בקרב ונותר לנצח כסמל רוח החופש, כך גם השחקן הנפלא הזה מת ממחלה בתום צילומי העונה הראשונה ונותר זכור לטוב אצלי ואצל צופים רבים בדמות הגיבור. השיר הבא מוקדש לזכרו.]

פסל ומסיכה – ויקרא, פרק כו, פסוקים א-ב

אסור לנו ליצור אלילים, פסלים ומציבות [לא מציבות קבר, אלא כאלה שנבנו במטרה לשמש כבסיס לפסלים] ואל לנו להשתחוות לאבני חן וקישוטים; יש לשמור את השבת ולהיות יראי שמיים.

[הערת שוליים

שימו לב לאופן שבו בחרה השפה העברית באופן מתוחכם במילה "אליל" להקטין את אותו חפץ המיוחס לאל (אל-יל ובשפתינו המודרנית "אל צעצוע").]

נתניהו, מה אתה עושה? זה אסור

עידן קפון