לפרשה הבאה – נח
הפרשה הפותחת את התורה כולה.
בריאת העולם – ספר בראשית, פרק א – פסוק א-לא
יום אחד – אלוהים בורא את השמים ואת הארץ. הארץ תוהו ובוהו וחשוכה וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל–פְּנֵי תְהוֹם רוח אלוהים מרחפת מעל המים (מי ברא את המים? ככל הנראה המילה 'ש-מים' כוללת גם את המים) אלוהים יוצר את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי–אוֹר. (לימים הציגו המדענים את תיאוריית המפץ הגדול שמשתלבת עם תיאור הבריאה). אלוהים רואה שהאור מועיל ועל כן מבדיל בין האור לבין החושך (אור המפץ הגדול ולא אור השמש שטרם נוצרה) באופן שבו הזמן שבו יש אור בעולם נקרא יום וזמן החשיכה נקרא לילה.
יום שני – אלוהים יוצר רקיע בתוך המים ומבדיל בין מים עליונים לבין מים תחתונים. הרקיע נקרא שמים. (האם המים העליונים הם העננים? פרופסור נכבד לכימיה בשם שמעון אמדורסקי סיפר לי פעם שיש גם מים מחוץ לאטמוספירה).
יום שלישי – המים שבעולמינו נקווים למקום אחד וכך מתגלה היבשה. היבשה נקראת ארץ והמקום אליו נקוו המים נקרא ימים. אלוהים מפריח את הארץ בדשא ועשב ובעצי פרי.
יום רביעי – אלוהים קובע מאורות בשמים על מנת להבדיל בין היום לבין הלילה; המאורות קובעים את המועדים, הימים והשנים וכן מאירים על הארץ. אלוהים יוצר את שני המאורות הגדולים, את השמש הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם ואת הירח הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. אלוהים קובע אותם בשמים להאיר על הארץ, ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין אור לחושך.
יום חמישי – אלוהים בורא את בעלי החיים. את חיות המים ואת עופות הארץ. בורא את התנינים הגדולים (לימים גילה העולם את הדינוזאורים שהילכו על פני האדמה לפני האדם, והנה התורה מספרת על בריאת התנינים הגדולים לפני בריאת האדם. נפלא). אלוהים מברך את היצורים החיים פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת–הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ.
יום שישי – אלוהים בורא את חיות הארץ, את הבהמות ואת רמשי האדמה. אלוהים מחליט לברוא אדם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (לשון רבים) על מנת שישלטו בכל חיות הארץ. אלוהים בורא את האדם זכר ונקבה וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (לשון יחיד)
[מקבילית המוחות
מדוע פעם בלשון רבים ופעם ביחיד? לא מצאתי לכך תשובה. לדעתי הכוונה להבהיר לנו להפסיק לחשוב על אלוהים כעל אדון חכם כל יכול עם זקן. זהו אינו אדם, הוא לא יחיד ולא רבים הוא מעל לגוף
מעל לסוג ומעל לזמן].
אלוהים מברך אותם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת–הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; האדם נועד לשלוט בבעלי החיים. אלוהים מיעד לאדם לאכילה את מיני הירקות ואת פרי העץ ומיעד לבעלי החיים שעל פני האדמה, לעופות ולרמשים את כל עשבי הירק לאכילה (מכאן אני מבין שתחילה נבראו האדם ובעלי החיים בעולם כצמחוניים).
[עצירת שוליים
הרב זמיר כהן יבדל"א מציע להסתכל על ימי הבריאה כאל תקופות, ולא כאל יממות במונח המוכר לנו בימינו אנו. הרי בזמנינו היום מורכב מפרק זמן שנקבע לפי סיבוב כדור הארץ על צירו, ואם השמש לא נבראה עד היום הרביעי הרי שהמונח יום של ימינו לא יכול היה להתקיים בימים הראשון, השני והשלישי]
יום השבת – ספר בראשית, פרק ב – פסוקים א-ג
השמים והארץ וכל צבאם שובתים מהסערה שבה הם נמצאים. אלוהים מפסיק את מלאכת הבריאה ושובת מכל מלאכה. אלוהים מברך את יום השביעי ומקדש אותו כי זהו היום שבו שבת מכל מלאכתו.
א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל–צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל–מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת–יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל–מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר–בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
[ואנו חוזרים ומברכים בפסוקים יפים אלה בעת שמקבלים את השבת בשעת הקידוש]
גן העדן והאדם – ספר בראשית, פרק ב – פסוקים ד-יז
מסופר כי אלה תולדות השמים והארץ בעת הבריאה אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: שיחים ועשבים טרם צמחו כי אלוהים לא המטיר מטר וכי לא היה קיים אדם לעבוד את האדמה. אד עלה מהארץ והשקה את כל האדמה. אלוהים יוצר את האדם מתוך העפר ומפיח בו חיים וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם. אלוהים נוטע גן במקום המכונה עדן וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן–בְּעֵדֶן—מִקֶּדֶם; ושם בגן את האדם אותו יצר. אלוהים מצמיח עצים למאכל, ואת עץ החיים ואת עץ הדעת המבדיל בין טוב לרע. הנהר שיוצא מגן העדן מתפצל לארבעה ראשים:
נהר פישון – סובב את ארץ החוילה, העשירה בזהב בדולח ואבני שוהם.
נהר גיחון – סובב את ארץ כוש.
נהר חידקל – במזרח אשור.
נהר פרת.
אלוהים מניח את האדם בגן העדן על מנת שיעבוד את הגן וישמרהו וכן מצווה עליו (את הציווי הראשון אי פעם) שלא לאכול מעץ הדעת אחרת מות ימות. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע—לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ—מוֹת תָּמוּת.
בריאת האשה – ספר בראשית, פרק ב – פסוקים יח-כה
אלוהים מחליט שלֹא–טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ ומחליט אֶעֱשֶׂה–לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. אלוהים בורא את בהמות השדה ועופות השמיים וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם (שזה סותר בעיניי את סדר הבריאה שתואר בפרק א' שם סופר כי האדם נברא אחרי בעלי החיים).
[הערת שוליים
מעניין להבחין בכך שכאשר אלוהים יוצר את האדם המילה רשומה עם שתי אותיות י וַיִּיצֶר אך כשיוצר את בעלי החיים המילה רשומה עם י אחת. וַיִּצֶר. רש"י מסביר את ההבדל בכך שהאדם נברא לעולם הזה ולעולם הבא, בעוד בעלי החיים נבראו לעולם זה בלבד. זו גם הסיבה לכך שיש לקבור את בני האדם בעפר מהם נוצרו על מנת שיוכלו להמשיך לעולם הבא, ולשוב בתחיית המתים]
אלוהים מביא את בעלי החיים אל האדם והאדם מעניק להם שמות, אך לא מוצא עזר כנגדו. על כן אלוהים מפיל על האדם תרדמה ובעת שהוא ישן לוקח ממנו אחת מצלעותיו ובונה ממנה את האשה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה–זֹּאת. התורה מציינת שזו הסיבה שאיש עוזב את אביו ואת אמו להיות עם אשתו כי יחד הם הופכים לבשר אחד. האדם והאשה ערומים בגן העדן ולא חשים בושה.
החטא הראשון מני רבים – ספר בראשית, פרק ג – פסוקים א-כד
על הנחש נאמר כי הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים על שום ערמומיותו. אכן הוכיח זאת כאשר ניגש אל האשה ואמר לה כי על אף שאלוהים אמר להם שלא לאכול מכל עץ הגן, או אז מיהרה האשה לתקן אותו כי אלוהים אמר להם לאכול מפרי עץ הגן, אך שלא לאכול מפרי העץ שבתוך הגן אחרת ימותו. הנחש אמר לה שלא נכון הדבר וברגע שיאכלו מפרי העץ שבתוך הגן עיניהם יפקחו והם יזכו לתכונה כשל אלוהים, להבין מהו טוב ומהו רע. כך עורר הנחש את סקרנותה של האשה ואכן היא נוטלת מפרי עץ הדעת ואוכלת ממנו. כן מגישה את הפרי לאדם שמפר את האיסור ונענה להזמנה.
אכילת פרי עץ הדעת מעוררת את מודעות האדם והאשה לכך שהם עירומים והם מחליטים לתפור לעצמם כיסוי מעלי תאנה לאיברים המוצנעים וכן יוצרים חגורות. בעת שהם שומעים את רוח אלוהים מהלכת בתוך הגן הם ממהרים להתחבא בתוך עץ הדעת. אלוהים קורא לאדם ושואל למקום הימצאו. האדם מתוודה כי בחר להתחבא מפני אלוהים משום היותו ערום. אלוהים מבין שאם האדם מודע לערומו משמעות הדבר שהוא אכל מעץ הדעת ושואל את האדם אם נכון הדבר. האדם עיקש בכנותו ומגלה לאלוהים שהאשה נתנה לו לאכול מהעץ. אלוהים פונה לאשה ושואל אותה מַה–זֹּאת עָשִׂית ובמילים אחרות "את בכלל מבינה מה עשית? גמרת את כולם." האשה לא לוקחת אחריות וממהרת להאשים את הנחש הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. אלוהים מקלל את הנחש
אָרוּר אַתָּה מִכָּל–הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל–גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל–יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: (סלידה תמידית בין בני האדם לבין הנחשים… עד שהמציאו את האינסטגרם עם תמונות של אנשים מתכרבלים בסלון עם נחש, אבל אם תלך ביער ותפגוש בו שום אינסטגרם לא יעזור) הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. (האדם והנחש במלחמה תמידית, זה גודע לו את הראש וזה מקיש אותו בעקב.
וכעת מגיע עונשה של האשה: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ—בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל–אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל–בָּךְ. (לא הפסוק האהוב ביותר על הפמיניסטיות).
ואחרון אחרון לסוף, עונשו של האדם כִּי–שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, על היותו שפוט של האשה: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. ובמילים אחרות תצטרך לעבוד כל הדורות כדי להביא אוכל הביתה בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל–הָאֲדָמָה, תעבוד עד המוות (לפני שהמציאו את הפנסיות) כִּי–עָפָר אַתָּה, וְאֶל–עָפָר תָּשׁוּב.
האדם קורא לאשה בשם חַוָּה כי היא אם כל חי. אלוהים יוצר להם כתנות עור ומלביש אותם. וכך קיבלנו את הזוג המודע הראשון.
אלוהים מחליט כעת לגרש את אדם וחוה מגן העדן לפני שיאכלו גם מעץ החיים ויחיו חיי נצח (וכאן אנו מגלים שהיו בגן העדן שני עצים קסומים, עץ הדעת ועץ החיים). אלוהים ממקם מזרחית לגן העדן מלאכים ואת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת משהו מאיים ולא ברור כדי שישמרו על השביל המוביל לעץ החיים, ומאז בני תמותה אנו.
קין והבל – ספר בראשית, פרק ד – פסוקים א-כו
אדם וחוה מביאים את הילד הראשון לעולם ושמו קַיִן על שום קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה. הם מביאים ילד נוסף לעולם ושמו הָבֶל אך הפעם לא ניתן הסבר לשמו. הבל הופך לרועה צאן וקין לעובד אדמה.
[מעניין שהתורה בחרה להזכיר את מקצועו של הבל ראשון, בעוד קין היה הבכור]
באחד הימים קין והבל מביאים מנחה מפרנסתם לכבוד אלוהים. קין מביא מפרי האדמה והבל מן הצאן. התורה מספרת לנו שאלוהים שועה למנחתו של הבל בלבד [המפרשים מספרים שאש ירדה מהשמיים וליחכה את מנחתו של הבל] וכתוצאה מכך נפלו פניו של קין.
אלוהים מדבר אל קין ומסביר לו ולכל הדורות אחריו שיש השלכות לבחירות של האדם הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ ומיטיב לתאר את יחסי הסאדו-מאזו שבין בני האנוש ליצר הרע וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.
קין לא משתכנע מדברי התורה שמסר לו לא אחר מאלוהים בכבודו ובעצמו והורג את אחיו, הבל, בשל הזעם האצור בו שבוחר שלא לשלוט בו.
אלוהים יודע כל, אך הוא בוחר להעמיד בניסיון נוסף את קין ושואל אותו היכן אחיו אֵי הֶבֶל אָחִיךָ אך קין משיב לו בהתרסה לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. אלוהים משיב לו בכעס כאב המדבר אל ילד שלא מבין את השלכות מעשיו מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. ומקלל את קין על מעשיו אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. ומענישו כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ. קין מביע חשש בפני אלוהים שכל מי שיפגוש בו ירצה להורגו, אך אלוהים מרגיעו שכל מי שיעז להורגו יפגע פי שבעה ונותן בו אות קין, שנכרת כביטוי לאות גנאי מאז ועד עולם.
[מפרי מחשבתי
ניכר שאלוהים חס על קין ומבין כי מדובר בבן תוהה שנכשל בשל עוון אבותיו. במצב רגיל היינו מצפים להשמדה מוחלטת של אותו בעל עבירה, אך קין נשלח לגלות ולא לגיליוטינה שעדיין לא הומצאה.]
התורה מספרת לנו את תולדות קין שנע ונד והתיישב בארץ נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן שם הכיר את אשתו והביא עימה ילד לו קראו חֲנוֹךְ ומספרים לנו ש קַיִן בנה עיר אותה קרא על שם בנו ומכאן מפרטים את שושלת הילודה של קַיִן:
קַיִן –> חֲנוֹךְ -> עִירָד -> מְחוּיָאֵל -> מְתוּשָׁאֵל -> לָמֶךְ שנשא שתי נשים, האחת עָדָה (-> יָבָל ו-יוּבָל אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב) והשנייה צִלָּה (-> תּוּבַל קַיִן—לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל ואחותו נַעֲמָה).
למך מספר לנשותיו שהרג אדם וכתוצאה מהחרדה לה נקלע הרג בטעות גם את בנו, תּוּבַל קַיִן. כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. [ומכאן נולד הביטוי לָמֶךְ כאל מי שמעשיו נגמרים ברע גם אם אינו מתכוון לכך]
[את מי הוא הרג? המפרשים מספרים כי לָמֶךְ הרג את קַיִן בשוגג בשעת ציד רק שלא ברור איך הסבא של רבא סבא שלו עדיין היה בחיים. התורה נותנת לכך מענה בפרק הבא כשמסבירה לנו שבאותה תקופה אנשים חיו מאות שנים]
לָמֶךְ מוסיף שצערו גדול פי כמה וכמה מצערו של קַיִן כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.. למך מוסיף ומספר שאדם וחוה הביאו עוד ילד לעולם לאחר מות הבל ושמו שֵׁת על שום כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר–תַּחַת הֶבֶל -> אֱנוֹשׁ
ואז החלו האנשים לשאת קולם אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה. [זו העדות הראשונה בתורה לתפילת האדם]
בני אדם – ספר בראשית, פרק ה – פסוקים א-לב
דור ראשון: אָדָם התורה גוללת את תולדות אדם (לא הזמר הפנטסטי עם הבנדנה) ומגלה לנו כי נברא בדמות אלוהים בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים, עָשָׂה אֹתוֹ. וכן שימו לב לחידוש גם הזכר וגם הנקבה נקראו תחילה בשם אדם זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם. עוד מסופר כי אדם הביא ילד לעולם בגיל 130 ושמו שֵׁת שגם הוא נושא דמות אביו [לסתום את הגולל על הטענה שמא רק האדם הראשון היה בדמות אלוהים]. אדם המשיך לחיות 800 שנה נוספות, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 930!!!
[ומכאן האמירה "הגיע הזמן שתהיה בן אדם"]
דור שני: שֵׁת היה בן 105 כאשר הביא ילד לעולם בשם אֱנוֹשׁ והמשיך לחיות 807 שנה נוספות, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 912;
דור שלישי: אֱנוֹשׁ היה בן 90 כשהביא ילד לעולם בשם קֵינָן והמשיך לחיות 815 שנה נוספות, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 905;
[ומכאן המונח בני אנוש, ואנו האנושות]
דור רביעי: קֵינָן היה בן 70 כשהביא ילד לעולם בשם מַהֲלַלְאֵל והמשיך לחיות 840 שנה נוספות, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 910;
דור חמישי: מַהֲלַלְאֵל היה בן 65 כשהביא ילד לעולם בשם יָרֶד והמשיך לחיות 830 שנה נוספות, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 895;
דור שישי: יָרֶד היה בן 162 כשהביא ילד לעולם בשם חֲנוֹךְ והמשיך לחיות 800 שנה נוספות, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 962 שנה (היחיד שעקף את אדם!)
דור שביעי: חֲנוֹךְ היה בן 65 שנה כשהביא ילד לעולם בשם מְתוּשָׁלַח (מוזר לחשוב על מתושלח בתור ילד) והמשיך לחיות 300 שנה נוספות, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 365 (מת צעיר). על חנוך מספרת לפתע התורה שהיה צדיק יִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים ומת טרם זמנו וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.
דור שמיני: מְתוּשָׁלַח היה בן 187 שנה כשהביא ילד לעולם בשם לָמֶךְ והמשיך לחיות 782 שנה נוספות, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 969 (שבר את השיא).
דור תשיעי: לָמֶךְ היה בן 182 כשהביא ילד לעולם וַיּוֹלֶד, בֵּן (רמיזה לכך שממנו יבנה העולם) בשם נֹחַ ופירוש שמו שהוא עתיד לנחם את האנושות ממעשיה זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. לָמֶךְ המשיך לחיות 595 שנה, במהלכן הביא ילדים נוספים לעולם, עד לגיל 777 שנה (משחק מספרים עם האמירה של לָמֶךְ בפרק הקודם כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. רק שכלל לא בטוח שמדובר באותו לָמֶךְ)
דור עשירי: נֹחַ היה בן 500 שנה כשהוליד אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת.
[חלק מהשמות בשרשרת הילודה של בני שת חֲנוֹךְ, מְתוּשָׁאֵל, לָמֶךְ זהים/דומים לשמות בני קין. ההבדל שבשושלת בני קַיִן, מְתוּשָׁאֵל הוא נינו של חֲנוֹךְ ואילו בשושלת בני שֵׁת, מְתוּשָׁלַח הוא בנו של חֲנוֹךְ.]
Ctrl Z – ספר בראשית, פרק ו – פסוקים א-ח
התורה מספרת שעם התרבות בני האדם על פני האדמה בְנֵי-הָאֱלֹהִים חשקו בבנות האדם ולקחו להם אותן [רמיזה למעשי אונס]. אלוהים סלד מהתנהגות זו ועל כן קצב את חיי האדם עד 120 שנה.
[ומכאן מקור הברכה שתזכו עד 120 שנה מבלי להבין שזה סוג של עונש. משה רבינו חי 120 שנה כפי שמתואר בפרשת וזאת הברכה אשר חותמת את התורה].
התורה מספרת שהעולם היה מלא בענקים הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם והנשים היו יולדות לבני האלוהים ילדים שהפכו לגדולי מידות אף הם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. [רגע של עברית – המילה נפיל מיוחסת לענק על שום שלב הרואה אותם נופל מפחד]
אלוהים נוכח לגלות שיצירתו המופלאה, האדם, ממוקדת כל כולה במחשבות ובמעשים רעים והתחרט על בריאתו. אלוהים מחליט למחות את כל היצורים החיים שברא כילד שבונה בית מלגו, חוטף עליו סיבוב ומנפץ את הכל. אדם אחד ויחיד מוצא חן בעיני אלוהים ושמו נֹחַ וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.
לפרשה הבאה – נח