הפרשה ה-15 במספר במניין פרשות השבוע והשלישית בספר "שמות".
ארבה – ספר שמות, פרק י – פסוקים א-כ
אלוהים מצווה על משה לבוא אל פרעה כי אלוהים הוא שגרם לפרעה לסרב לשלח לחופשי את עם ישראל כִּי–אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת–לִבּוֹ, וְאֶת–לֵב עֲבָדָיו מדוע? על מנת להכות אותו באותות אלה ועל מנת שמשה יספר לבנו ולנכדו (וכמוהו כל עם ישראל) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן–בִּנְךָ על מכות מצרים וכך ידעו את עוצמת אלוהים. משה ואהרון באים אל פרעה ומציגים בפניו שאלה מאלוהים עד מתי ימאן לשלח את העם לחופשי על מנת שיעבדו את אלוהים (שזה די תמוה בהתחשב בכך שאלוהים מגלה להם שהוא זה שגורם לפרעה לסרב להם). הם מזהירים אותו בשם אלוהים שאם יתמיד בסירובו הוא יביא ארבה שיכה בכל מצרים. ענן הארבה יהיה כה עצום שיכסה את כל מצרים ויחסל את כל התבואה שהצליחה לשרוד את מכת הברד ואת כל העצים ויחדור לכל הבתים. זו תהיה פשיטה של ארבה שלא נראתה מעודה במצרים. משה ואהרון מסיימים את הדברים ויוצאים.
עבדי פרעה מנסים לשכנע אותו להציל אותם מהמכה הזו ששמה משה ולשלח את העם העברי כדי שיעבדו את אלוהיהם לפני שיהיה מאוחר מדי. הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם. פרעה משיב את משה ואהרון ומאשר להם ללכת ולעבוד את אלוהים תוך ששואל מי הם בוחרים שילכו עימם. משה משיב שיתלוו אליהם הנערים והזקנים, הבנים והבנות, הצאן והבקר (נשמע שאת הנשים הוא משאיר במצרים) כי זהו חג אלוהים עבורם. פרעה משיב שהוא צופה רעה לעם ישראל במדבר ומאשר למשה לקחת עימו רק את הגברים. עושה רושם שפרעה כועס כי הוא מגרש את משה ואהרון מעליו.
אלוהים מורה למשה להטות ידו על מצרים ובכך להביא את להקות הארבה שישטפו את ארץ מצרים ויאכלו את כל העשב ששרד את מכת הברד. משה עושה כן ואלוהים נושב רוח מזרחית במשך כל שעות היממה, אשר מביאה עימה את הארבה. להקות הארבה עוטפות את גבולות מצרים עד שמכסות את כל ארץ מצרים. להקת הארבה כה עצומה שלא נראתה כמותה במצרים מעולם והתורה מציינת שגם לא תיראה עוד כמוה לעולם לְפָנָיו לֹא–הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה–כֵּן. מצרים נשטפת בחשיכה בשל המוני הארבה ששוטפים את פני מצרים במשך כל שעות היממה ומחסלים את העשבים, הירק ופירות השדה. פרעה מבוהל; הוא ממהר לקרוא למשה ואהרון ומתוודה שחטא לפניהם. הוא מתחנן שיבקשו מאלוהים שיסיר מעליו את מכת המוות הזו של הארבה וְיָסֵר, מֵעָלַי, רַק, אֶת–הַמָּוֶת הַזֶּה. משה עושה כן ופונה לאלוהים בבקשה. אלוהים נושב רוח מערבית חזקה שנושאת את הארבה ולוכדת אותו בים סוף. מצרים מתנקה מן הארבה לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם, אך אלוהים גורם לפרעה להתמיד בסירובו והוא לא משחרר את עם ישראל.
חושך – ספר שמות, פרק י – פסוקים כא-כט
אלוהים לא מתמהמה ומורה למשה להטות את ידו ובכך להפיל חשכה על כל ארץ מצרים. משה עושה כן ואפילה עוטפת את מצרים במשך שלושה ימים לֹא–רָאוּ אִישׁ אֶת–אָחִיו, וְלֹא–קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו. רק בני ישראל זכו לאור במקום מושבם. פרעה קורא למשה ומאשר לעם העברי ללכת לעבוד את אלוהיו, אך להותיר מאחור את הצאן והבקר. משה משיב לפרעה שעליו להתיר להם לקחת את המקנה עימם על מנת להעלות זבחים לאלוהים. אלוהים מחזק את לב פרעה שלא להיענות לבקשת משה והוא מסרב לשלחם. פרעה מגרש את משה תוך שמאיים עליו שלא ישוב לראותו אחרת יומת לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל–תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי—כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת. משה מאשר את דבריו, אך הופך אותם: משה הוא זה שלא יוסיף עוד לראות את פניו כֵּן דִּבַּרְתָּ: לֹא–אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ.… הרמה לוולה כשאלוהים הוא זה שבועט את הפצצה.
הבשורה – ספר שמות, פרק יא – פסוקים א-ג
אלוהים מבשר למשה שהוא עומד להנחית עוד מכה אחת על פרעה שלאחריה הוא ישלח את העם (הקש שישבור את גב הגמל). אלוהים מורה למשה לאסוף מהעם כלי כסף וכלי זהב ואלוהים יגרום לכך שהמצרים יחבבו את העם העברי וישאו עיניהם בהערצה והערכה רבה אל משה.
לא תהיה עוד אזהרה – ספר שמות, פרק יא – פסוקים א-י;
משה מבשר (ככל הנראה לפרעה) שאלוהים אמר שבחצות הלילה הוא עצמו יוצא בתוך מצרים כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וכל בכור במצרים ימות, אדם ובהמה. מצרים תזדעזע ותצא ממנה צעקה גדולה, אך מבני ישראל לא יפגע אדם. משה מבשר לפרעה שעבדיו ישתחוו לו ויקראו לו לצאת ממצרים יחד עם עמו וכך יהיה וְיָרְדוּ כָל–עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ–לִי לֵאמֹר, צֵא אַתָּה וְכָל–הָעָם אֲשֶׁר–בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי–כֵן, אֵצֵא. בכך מסיים משה את דבריו ויוצא בכעס מאת פרעה.
קורבן הפסח – ספר שמות, פרק יב – פסוקים א-יד
אלוהים מדבר אל משה ואהרון ומכריז על חודש זה (הידוע לנו כיום בשם ניסן) כחודש הראשון לחודשי השנה. בעשרה לניסן על כל משפחה מבני ישראל לקחת שה בן שנה ללא פגם, ואם אין למשפחה את האמצעים להשיג שה ניתן לחלוק עם שכניהם (ערבות הדדית). יש לשחוט את השה בארבעה עשר לחודש (ניסן) בשעות הערב (היום בו אנו חוגגים מאז את חג הפסח). יש ליטול מדם השה ולצבוע באמצעותו את שתי המזוזות ואת המשקוף של הבתים בהם ייאכל השה. יש לאכול את השה באותו הלילה עד הבוקר יחד עם מצות ומרור. אם יוותרו שאריות בשעת בוקר יש לשרוף אותן. יש לאכול את השה בחיפזון כשהם לבושים וחגורים לצאת לדרך פֶּסַח הוּא לַיהוָה.
אלוהים מבשר להם שבאותו לילה הוא יכה בארץ מצרים, יהרוג את בכוריהם באדם ובבהמה, ויעשה שפטים באלוהיהם. הדם אותו ימרחו על המזוזות הוא שיציל אותם כיוון שאלוהים יראה אותו ויפסח על בתיהם. יש לחגוג יום זה לדורי דורות.
איסור חמץ – ספר שמות, פרק יב – פסוקים טו-כ
על בני ישראל לאכול מצות במשך שבעה ימים וביום הראשון יש לסלק את החמץ מבתיהם. כל מי שאוכל חמץ דינו מוות משמיים כָּל–אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל ואין לעשות מלאכה בימים אלה. יש לאכול מצות החל מערב י"ד לחודש (ניסן) ועד לערב כ"א לחודש (ניסן). שוב מזהירה התורה שאין לאכול חמץ בימים אלה.
מזוזה – ספר שמות, פרק יב – פסוקים כא-כח
משה קורא לכל זקני ישראל ומורה להם לקחת צאן לכל משפחה ולשחוט אותו וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם—וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח כן הוא מוסיף שיש לקחת מצמח האזוב ולטבול אותו בדם. את הדם יש לצבוע על שתי המזוזות ועל משקוף הדלתות ולא לצאת מהבתים במשך כל הלילה. כך יפסח אלוהים על בתיהם ולא תפגע בהם המגיפה. יש לשמור זאת לדורי דורות (מזוזה? או את חג הפסח?). משה מדבר על העתיד לבוא כאשר בנים ישאלו את הוריהם לפשר עבודה זו (מזוזה? או חג הפסח?) מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. ההורים ישיבו להם שזהו זכר לכך שאלוהים פסח על בתי בני ישראל במצרים. זקני ישראל משתחווים והעם עושה כאשר ציווה אלוהים את משה ואת אהרון.
מכת בכורות- ספר שמות, פרק יב – פסוקים כט-לו
בחצי הלילה אלוהים מוציא לפועל את המכה הקשה מכולן והורג כל בכור בארץ מצרים מבית פרעה ועד לבית האסורים ומאדם ועד בהמה. אין חסינות מפני המגיפה ולא נותר בית שלא נפל בו חלל. המצרים נשברים וזועקים זעקה גדולה וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם. פרעה (עליו נאמר שהיה בכור בעצמו) מזמן אליו את משה ואת אהרון ומורה להם ולכל העם לצאת עכשיו ומיד ממצרים על מנת שיעבדו את אלוהים כפי שביקשו קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי —גַּם–אַתֶּם, גַּם–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ומתיר להם כעת לקחת עימם גם את הצאן והבקר. המצרים דוחקים בעם ישראל לעזוב את מצרים מחשש שכל רגע שבו הם מתעכבים במצרים עשוי להמיט אסון על כולם. בני ישראל נחפזים לעזוב כשנושאים עימם את הבצק בטרם הספיק להחמיץ וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת–בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ כשרכושם צרור בשמלות על שכמם. כפי שאלוהים בישר שיקרה, המצרים רחשו כעת כבוד לבני ישראל והעניקו להם שמלות וכלי כסף וזהב, כפי שביקשו לשאול.
יציאת מצרים- ספר שמות, פרק יב – פסוקים לז-מב
בני ישראל עוזבים את רעמסס ויוצאים אל עבר סוכות וַיִּסְעוּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה כשמספרם מונה 600,000 גברים (ואיתם כמובן גם נשים וטף). כמו-כן מתלווים אליהם ערב-רב (מספר גדול של לא יהודים) וְגַם–עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם והם יוצאים עם צאן ובקר ומקנה עצום בגודלו. בני ישראל אופים את הבצק שלקחו עימם ומכינים ממנו מצות מכיוון שלא היה להם די זמן להכין עצמם למסע והבצק לא הספיק להחמיץ כִּי–גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם–צֵדָה, לֹא–עָשׂוּ לָהֶם. התורה מציינת שבכך תמה תקופה של 430 שנה בה ישבו בני ישראל במצרים. לילה זה הוא ליל מקודש לבורא עולם שהוציא את בני ישראל ממצרים.
– ספר שמות, פרק יב – פסוקים מג-נא
אלוהים מדבר אל משה ואל אהרון ומורה להם את חוקת פסח:
- מי שמתנכר לאלוהים לא יאכלו מקורבן החג. כָּל–בֶּן–נֵכָר, לֹא–יֹאכַל בּוֹ.
- עבד יכול לאכול מקורבן הפסח לאחר שנקנה ונימול.
- גויים לא יאכלו מקורבן הפסח (גם אם יושבים עם עם ישראל). תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא–יֹאכַל בּוֹ.
- יש לאכול את הקורבן בתוך הבית, ולא להוציא ממנו שיירים. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל
- על כלל היהודים להשתתף בסעודה. כָּל–עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
- מי שהתגייר יכול לאכול מהקורבן רק אם נימול.
ובזאת אלוהים הוציא את בני ישראל ממצרים. וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: הוֹצִיא יְהוָה אֶת–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם—עַל–צִבְאֹתָם.
זכר יציאת מצרים – ספר שמות, פרק יג – פסוקים א-טז
אלוהים מצווה את משה לקדש לו כל בכור מהאדם או מהבהמה (זכר למכת בכורות שבה פסח אלוהים על בתי בני ישראל) קַדֶּשׁ–לִי כָל–בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל–רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל—בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה: לִי, הוּא.. משה מצווה את העם לזכור את יציאת מצרים ולהעביר את סיפור הישועה מדור לדור. על בני ישראל לשמור את חג המצות ולהימנע מלאכול חמץ במשך שבעה ימים שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַיהוָה.. יש לשמור את הציווי באות על היד (זכר ליד החזקה שבה הוציא אלוהים את בני ישראל ממצרים) ולזכרון בין העיניים (מגן עלינו מפני חטא הגאווה).
כן מלמדת אותנו התורה כי קידוש הבכורות נועד למען ישאלו הדורות הבאים לפשר הסיבה לכך ובדרך זו נלמדם כי זהו זכר למכת הבכורות, אז הוציא אותנו ביד חזקה ממצרים. וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו–בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
[הערת שוליים
פסוקים אלה נקבעו כחלק מסדר הנחת תפילין וכך אנו זוכרים את זכר יציאת מצרים בכל יום מחדש]
[לפרשה הבאה – בשלח]