פרשת השבוע – האזינו

הפרשה העשירית בספר 'דברים' ופרשה 53 במספר בסדר הפרשות.

 שירת האזינו – ספר דברים, פרק לב, פסוקים א-מג

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  {ס}  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי–פִי. 

[השמיים והארץ עדים הם לעולם. משה מדבר אל השמיים אליהם הוא קרוב גשמית ורוחנית, והארץ תשמע מאליה את הדברים].

ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  {ס}  תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, 
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי–דֶשֶׁא,  {ס}  וְכִרְבִיבִים עֲלֵי–עֵשֶׂב. 

[דברי התורה נמשלים לממטרים המעניקים חיים. יורדים הם מהשמיים, מרווים את צמא האדם, מחזקים ומעצימים אותו].

ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא:  {ס}  הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ. 

[עצירת שוליים – ומכאן נגזר הנוהג להשיב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" או "ברוך הוא וברוך שמו" בכל פעם שמזכירים את השם בבתי הכנסת.]

ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,  {ס}  כִּי כָל–דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: 
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,  {ס}  צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. 

[החזק, השם, פועל בדרכי צדק, נותן לצדיק צדקתו, ולרשע רע כרשעתו.]

ה שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם:  {ס}  דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל. 

[אנחנו, בני הקדוש ברוך הוא, עקשנים ופתלתלים, עשינו מום בעצמינו.]

ו הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ–זֹאת—  {ס}  עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: 
הֲלוֹא–הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ,  {ס}  הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. 

[האם כך אתם גומלים לאלוהים? האות ה שבתחילת הפסוק מרמזת לחמישה חומשי תורה (רבינו בחיי)

נבל, על שלא מעריך את אשר עשו עבורו בעבר

לא חכם, על שלא מבין את השלכות מעשיו לעתיד.]

ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר–וָדֹר;  {ס}  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. 
[אנו מצווים לזכור את הניסים שעשה לנו בורא עולם ועל האבות להנחיל את המסורת מדור לדור].

ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם,  {ס}  בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; 
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  {ס}  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

ט כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ:  {ס}  יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. 
[נחלת ישראל מתחילה מיעקב אבינו, ולא מיצחק שהוליד גם את עשיו ולא מאברהם שהוליד גם את ישמעאל. ומכאן אנו נושאים עד ימינו אנו את השם "עם ישראל".]

י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  {ס}  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; 
יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ—  {ס}  יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. 

[עם ישראל נישא לבורא עולם במדבר במעמד הר סיני. התורה ניתנה במקום שבו מייללים התנים כשענני הכבוד מקיפים אותם כבמחול. עלינו לשמור על התורה כעל אישון עינינו וכך אלוהים ישמור עלינו מפני כל צרה שתבוא.]

יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל–גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  {ס}  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל–אֶבְרָתוֹ. 
[הנשר נוהג לשקשק בכנפיו לפני שנכנס אל הקן ואף נמנע מלהכביד במשקלו על גוזליו. כך נוהג עימנו אלוהים. בשירה זו, בניגוד לטבע, אלוהים ישא אותנו על כנפיו (אלוהים מעל לטבע).]

יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  {ס}  וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. 

[אמונה באל אחד]

יג יַרְכִּבֵהוּ עַל–במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ,  {ס}  וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; 
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  {ס}  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. 

[השפע הרב לו זכו בארץ המובטחת]

יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  {ס}  עִם–חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים 
בְּנֵי–בָשָׁן וְעַתּוּדִים,  {ס}  עִם–חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; 
וְדַם–עֵנָב, תִּשְׁתֶּה–חָמֶר. 

[השפע הרב…]

טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, 
שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ;  {ס}  וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, 
וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

[אחרי שעם ישראל השמין מכל השפע הוא בעט בערכיו, בדומה לבהמה שבועטת באדם המאכיל אותה במזון. עם ישראל נטש את אלוהיו וקילל את אלוהים שהושיע אותו. פסוק זה הפך לביטוי שגור בשפה העברית הנועד לבטא תכונת אופי של זלזול וחוסר הערכה.]

טז יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים; 
בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ.

יז יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ— 
אֱלֹהִים, לֹא יְדָעוּם;  {ס}  חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, 
לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.

[עובדי עבודה זרה, החלו להמציא אלים חדשים]

   יח צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי ר
וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ. 

[תשכח את מי ששימש לך כמגן, את מי שילד אותך.]

יט וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ, 
מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. 

[חזון לעתיד שגם הגברים וגם הנשים יחטאו.]

 כ וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם— 
אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם:  {ס}  כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, 
בָּנִים לֹא–אֵמֻן בָּם. 

[הסתלקות השכינה מעל לעם ישראל.]

 כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל, 
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם;  {ס}  וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, 
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

  כב כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, 
וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית;  {ס}  וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, 
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. 

[מוסדי הרים – רמז לשריפת ירושלים]

 כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת; 
חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם. 

 כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, 
וְקֶטֶב מְרִירִי;  {ס}  וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם, 
עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר.

כה מִחוּץ, תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, אֵימָה; גַּם-בָּחוּר, 
גַּם-בְּתוּלָה–יוֹנֵק, עִם-אִישׁ שֵׂיבָה. 

 כו אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם; 
אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם. 

 כז לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר– 
פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ:  {ס}  פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, 
וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל-זֹאת. 

כח כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, הֵמָּה; 
וְאֵין בָּהֶם, תְּבוּנָה. 

 כט לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; 
יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. 

ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, 
וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה:  {ס}  אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם, 
וַיהוָה הִסְגִּירָם. 

 לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם; 
וְאֹיְבֵינוּ, פְּלִילִים. 

לב כִּי-מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם, 
וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה:  {ס} עֲנָבֵמוֹ, עִנְּבֵי-רוֹשׁ– אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, לָמוֹ. 

לג חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם; 
וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר. 

לד הֲלֹא-הוּא, כָּמֻס עִמָּדִי; 
חָתוּם, בְּאוֹצְרֹתָי. 

לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, 
לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם:  {ס}  כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, 
וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. 

 לו כִּי-יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, 
וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם:  {ס}  כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, 
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. 

 לז וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ– 
צוּר, חָסָיוּ בוֹ. 

 לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, 
יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם;  {ס}  יָקוּמוּ, וְיַעְזְרֻכֶם– 
יְהִי עֲלֵיכֶם, סִתְרָה. 

 לט רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, 
וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי:  {ס}  אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, 
מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא,  {ס}  וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל. 
מ כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי;  {ס}  וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. 
מא אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי,  {ס}  וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; 
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי,  {ס}  וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. 
מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם,  {ס}  וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר; 
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה,  {ס}  מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. 
מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ,  {ס}  כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; 
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו,  {ס}  וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. 

דברי פרידה – ספר דברים, פרק לב, פסוקים מד-מז

משה ויהושע בן נון דיברו את השירה הזו באזני העם. משה קורא לעם ישראל להפנים את הדברים בליבם ולהעביר את מצוות התורה מדור לדור.

הר הפרידה – ספר דברים, פרק לב, פסוקים מח-נב

אלוהים מורה למשה לעלות אל הר העברים  (כפי שכבר העפיל עליו בפרשת פנחס), שהוא הר נבו, ולהשקיף ממנו על כל ארץ כנען אותה מעניק אלוהים לבני ישראל. אלוהים מצווה על משה למות על ההר וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל–עַמֶּיךָ:,

[ייתכן שלשון הציווי נועדה לרמוז שמות משה יכפר על חטאו, שעורר חרון אפון של אלוהים במי המריבה]

 משה ימות על ההר כשם שאחיו אהרון מת בְּהֹר הָהָר (בפרשת חוקת), וזאת על שום שהמרו את פי אלוהים במי המריבה (פרשת חוקת). אלוהים שב ומדגיש למשה כי לא יזכה להיכנס לארץ שנותן לבני ישראל.