המצביא אלכסנדר מוקדון כבש את ארץ ישראל מידי הפרסים במאה ה-4 לפני הספירה (332 לפנה"ס) ובכך החלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, במהלכה רבים מיהודי הארץ איבדו את זהותם וניסו להתיוון על מנת לשוות לעצמם סטייל יווני מודרני, תוך התנערות מערכי התורה.
[אצבע על המפה…
בשנת 1991, בעקבות נפילת יוגוסלוויה, הוקמה מדינת מקדוניה, שאימצה את שמה על שם ממלכת מקדוניה העתיקה]
אז מה עושה אלוהים כשהילד שם סיגריה בפה והילדה שמה ליפסטיק? מכניס להם וואחד סטירה! הוא עשה את זה עם נבוכדנאצר, הוא עשה את זה עם אנטיוכוס, הוא עשה את זה עם היטלר והוא אולי עושה את זה כעת גם עם מגיפת הקורונה (כתבתי את הדברים בשנת 2020).
אז איך בורא עולם הכניס לנו סטירה?
במאה ה-4 לפני הספירה (312 לפנה"ס) עלתה הממלכה הסלאוקית לגדולה ובשיא כוחה (200 לפנה"ס) שלטה גם על ארץ ישראל.
במהלך שלטון הסלאוקים על ארץ ישראל חלה תופעה מוגברת של התיוונות, בעיקר בקרב תושבי הערים:
- החלפת שמות פרטיים לשמות יווניים (אפילו הכהן הגדול היה מתייוון בשם יאסון).
- אימוץ מנהגים יווניים (הוקמו גימנסיות בהן נערים טובי מראה התחרו חשופי גוף בענפי הספורט השונים).
- התייחסות בקלות ראש למצוות התורה (בשבת היינו בסחנה).
תופעת ההתיוונות הובילה למתיחות בין שומרי המסורת מהפריפריה לבין המתיוונים העירוניים שראו בהם מטרד (נשמע מוכר). כ-150 שנה לאחר הקמת הממלכה (175 לפנה"ס) עלה אנטיוכוס הרביעי לשלטון ומלך על הממלכה.
גזרות השמד
כעבור 8 שנים מהיום שעלה אנטיוכוס הרביעי לשלטון (שנת 167 לפנה"ס) הוא החליט שהמקור לכל הצרות שלו בארץ ישראל זה המסורתיים שמסרבים להחליף את הציצית בטוגה ולאכול סלט יווני כל עוד החסה לא נבדקה. הדרך שלו לפתור את הבעיה הייתה לגזור גזרות שמד על היהודים שומרי המסורת בארץ ישראל על מנת להפוך את ארץ ישראל ליוון הקטנה :
- הפסקת העלאת הקרבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש.
- דרישה לחלל שבתות וחגים.
- לטמא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות.
- איסור קיומה של ברית המילה.
- דרישה מהיהודים לאכול מאכלים לא כשרים.
- החלפת חוקי התורה בחוקת המלך ואיום בעונש מוות למי שייתפס מפר את הוראות המלך.
חנה ובניה
הגזרות הוצאו לפועל באכזריות שלא תתואר על ידי החיילים הסלאוקים ועדות לכך ניתן למצוא בסיפור על חנה ובניה אשר נכתב בספרי המקבים ובתלמוד הבבלי:
שבעה אחים יהודים נתפסו עם אימם על ידי משמר אנטיכוס הרביעי והוכרחו במכות לאכול בשר חזיר, תוך שעמדו בסירובם. אחד מהאחים אמר למלך אנטיוכוס כי הוא מעדיף למות מאשר לעבור על תורת אבותיו. המלך רתח מזעם וציווה לכרות את לשון אותו אח, לפשוט את עור ראשו ולקצץ את איבריו לעיניו אחיו ואמו. בעודו חי ציווה המלך לצלות אותו במחבת ובעת שהמחבת הפיצה ריחות חזקים עודדו האחים זה את זה למות בגבורה באומרם כי אלוהים משקיף ומרחם על ילדיו.
כך נותרו 6 אחים ואימם היהודיה.
החיילים החלו לענות בן שני ותוך כדי שהפשיטו את עור ראשו שאלו אותו אם הוא מוכן כעת לאכול חזיר. הבן עמד בסירובו ולפני שנשם את נשימתו האחרונה אמר למלך "אתה הרשע נוטל אותנו מחיי העולם הזה ומלך העולם יעיר אותנו המתים בעד תורתו לשוב אל חיי נצח". ונרצח כאחיו לפניו.
כך נותרו 5 אחים ואימם היהודיה.
הבן השלישי כבר מיהר להוציא לשונו ולהושיט את ידיו תוך שאמר "בנדיבות מן השמיים היו לי אלה ובעד תורתו לא אחשך אלה וממנו אקווה לשוב לקבל אלה".
כך נותרו 4 אחים ואימם היהודיה.
הבן הרביעי עונה למוות תוך שאמר "נבחר לסבול המוות מיד בני אדם ולצפות לתקוות שנתנו מאת האלהים כי על ידו נשוב לתחייה ולך לא תהי תקומה לחיים"
כך נותרו 3 אחים ואימם היהודיה.
הבן החמישי עונה למוות תוך שאמר "בהיות לך השלטון בבני אדם תעשה את אשר תרצה אף כי בן תמותה אתה ואל תחשוב כי עמנו נעזב מאת האלהים. ואתה תחכה וראית את כוחו הכביר כשיענה אותך ואת זרעך".
כך נותרו 2 אחים ואימם היהודיה.
הבן השישי עונה למוות תוך שאמר "אל תטעה לשווא בגלל נפשנו נסבול זאת כי לאלוהינו חטאנו ועל כן היינו לשמה. ואתה אל תחשוב כי לא תאשם, באלהים נועזת להלחם"
כך נותר ילד יהודי אחד עם אימו היהודיה.
בעת שעינו את ילדיה אמרה להם אימם בלשון האבות "לא אדע איך נגליתם בבטני ולא אני נתתי בכם את הרוח ואת החיים ואת חומר כל אחד לא אני יצרתי. ולכן בורא העולם אשר יצר התהוות האדם והמציא התהוות־כל, הוא ישיב לכם בחסד גם הנפש וגם החיים, יען לא חסתם עליהם בעבור תורתו".
אנטיוכוס לא הבין את הדברים והבטיח לבן הצעיר שאם יעבור על חוקי האבות יהפוך אותו לעשיר ומאושר. הנער סירב ולכן ביקש אנטיוכוס מאימו שתשכנע אותו פן תאבד את כל ילדיה.
האם דיברה אל בנה הצעיר בלשון האבות באופן הבא: "בני רחם עלי אשר נשאתיך תשעה חודשים בבטני ושלוש שנים הינקתיך וגידלתיך… בבקשה ממך הבט אל השמיים ואל הארץ ואל כל אשר בהם וכל אשר תראה וידעת כי מאַיִן בראם האלהים… אל תירא את התליין הזה כי אם־מהיותך ראוי לאחיך תישא את המוות למען אשוב אקבל אותך ואחיך ב[עת] הרחמים".
בעוד אימו מדברת אליו קרא הבן הצעיר אל החיילים: "למה תחכו למצוות המלך? לא אשמע כי שומע אני למצוות התורה… ואתה הממציא כל מיני רעה לעברים, לא תימלט מידי האלהים… ואתה הרשע והפושע מכל בני אדם, לשווא תגבה בגאוותך בתקוות שקר ועל עבדיך תרים ידך. כי לא נמלטת עוד ממשפט האלהים… כי אחינו הסובלים עינויים קצרים, קיבלו חיי עולם בברית האלהים… ואני כאחי את גופי ואת נפשי אמסור בעד תורת אבות… וכי בי ובאחי יכלֶה חרון אף אל שדי אשר בא על עמנו בצדק".
המלך זעם וציווה לענות את הבן הצעיר באופן אכזרי מקודמיו.
כך נותרה אם יהודיה אחת ששכלה את שבעת בניה, ואף היא עברה מהעולם יחד עימם.
גזרות השמד היו הקש ששבר את גב הגמל והובילו לפרוץ מרד החשמונאים נגד הממלכה הסלאוקית ותומכיה היהודים המתיוונים בארץ ישראל.
המורדים
המרד נמשך על פני 7 שנים והונהג על ידי משפחת החשמונאים, בראשם עמד מתתיהו הכהן (בן למשמרת יהויריב, המשמרת הראשונה מתוך עשרים וארבע משמרות כהונה בבית המקדש), אך הוא נפטר שנה לאחר פרוץ המרד. בנו, יהודה, לקח את המושכות והוביל את המרד לאחר מות אביו בתמיכת 6,000 לוחמים מתנדבים כנגד כ-40,000 אנשי צבא מיומנים. יהודה זכה לכינוי "יהודה המכבי" על שום מספר פירושים אפשריים:
רוב המפרשים:
- על שום המילה "מקבת" שמשמעותה פטיש קרב.
- על שום הפסוק "פּי ה' יִקֳּבֶנּוּ" מספר ישעיהו, פרק ס"ב, פסוק ב' ולשון חז"ל "יקוב הדין את ההר"
- א' מברך: על שום תרגום שגוי ליוונית של המילה "מצביא" שתורגמה כ-:מקביא".
- היפוך ראשי תיבות של שם אבי המשפחה מתתיהו כהן בן יוחנן.
- והפרשנות האהובה עליי – סופר כי על מגני המורדים היה רשום הפסוק מספר שמות, פרק ט"ו, פסוק יא " "מי כמוך באלים יהוה"
יהודה המכבי הצליח להנחיל תבוסות קשות לסלאוקים תוך שהדף אותם מירושלים ושחרר את בית המקדש!!! טיהור בית המקדש הוביל לציון חג חנוכה הראשון בשנת 164 לפנה"ס. אנטיוכוס הרביעי מת באותה שנה ויש המספרים כי מותו נבע מדיכאון בשל התבוסות שנחל בקרב. יהודה המכבי נפל בקרב אלעשה 4 שנים לאחר מכן בשנת 160 לפנה"ס.
המרידות נמשכו בהנהגת החשמונאים עד שביססו ממלכה יהודית בארץ ישראל (במשך כ-80 שנה) עד לשנת 63 לפנה"ס, אז נפלו בידי הרומאים (שאף החריבו את בית המקדש השני במהלך כיבושיהם). הממלכה הסלאוקית עצמה גם נפלה בידי הרומאים בשנת 64 לפנה"ס, כ-260 שנה לאחר שנוסדה.
החשמונאים היוו את השלטון היהודי הממושך האחרון על ארץ ישראל עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
להוציא את שלטון החשמונאים ידוע לנו מאז רק על שתי תקופות קצרות בהם יהודים הצליחו לשוב ולשלוט על חלקים בארץ ישראל:
- בר כוכבא הקים שלטון עצמאי במשך כשנתיים בין השנים 132-133 לספירה.
- יהודים שלטו בירושלים במשך כחמש שנים בין 613 ל-617 לספירה לאחר מרד הרקליוס.
סיפור הנס
בשנת 164 לפנה"ס שחררו כוחות המורדים את ירושלים וביקשו לחדש את עבודות הכהונה בבית המקדש, לרבות את הדלקת המנורה, אך גילו שהסלאוקים טמאו את השמנים ששימשו לעבודת המזבח.
תוך כדי שחיפשו ברחבי בית המקדש נמצא פך קטן אחד של שמן אשר היה חתום בחותם הכהן הגדול (כך ידעו שהוא ראוי לשימוש), אך הכמות שבפך זה הייתה צפויה להספיק ליום אחד בלבד. בלית ברירה המורדים הדליקו את המנורה באמצעות פך השמן הקטן ובאופן נס (מעל לטבע) המנורה המשיכה לדלוק במשך 8 ימים, זמן שהספיק להם לסוק זיתים ולהכין מהם שמן טהור על מנת להזין את קני המנורה בתקווה שאש התמיד תדלוק בו לעד.
"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". — תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב'.
אז מה אנו חוגגים כאן בעצם?
סיפור נס פך השמן הוא רק סמל לאירוע מכונן, זהו "הר הבית בידינו" של שנת 164 לפנה"ס. חשוב להבין שהסלאוקים רצו להשמיד את היהדות ולא את היהודים. נוח היה להם עם יהודים מתיוונים שסרים למרותם ולא עם היהדות, דת של תורה, ערכים ומוסר. הם הגיעו מתרבות של אמונה באלים רבים, ולא באל אחד, של הערצה לחומר, לכח ולמעטפת החיצונית ולא לנפש הפנימית, לרוח ולמוסר.
[רגע של היסטוריה…
הפעם הבאה בה 'הר הבית' שוחרר הייתה כעבור 2131 שנה, במהלך מלחמת 'ששת הימים' בשנת 1967 כאשר כוחות הצנחנים ניהלו מערכה עקובה מדם בה נפלו 182 חיילי צבא ההגנה לישראל, מות קדושים, יהי זכרם ברוך.]
אז מדוע חשוב לזכור את החג באמצעות נס פך השמן דווקא? הרי היו יכולים לקבוע בכל שנה מסיבה שבה אוכלים אוזני אנטיוכוס וצועקים "מי כמוך באלים השם" תוך שחובטים מגני לוחמים זה בזה ולוגמים מלא יין. למה בחרו דווקא בסיפור פך השמן כדרך לזכור את סיפור הגבורה? הרי כששוחרר בית המקדש המנורה לא דלקה בו מזה מספר שנים כך שמשחררי המקדש יכלו לבקש להמתין עוד מספר ימים עד שיהיה בידם שוב שמן זית טהור להדליק אותה מחדש. אני מדמיין שלו הייתי לוחם מכבי באותה תקופה שהרגע סיים לשחרר את בית המקדש כשכולי מזיע, מסריח ומלוכלך מדם כל מה שהייתי מחפש זה כד מים לשטוף את עצמי ואיזו פינה לתפוס בה תנומה. מה זה עוד כמה ימים לעומת מספר שנים בהם היא כבר לא דלקה?
התשובה לכך בעיניי היא הבסיס לעוצמת העם היהודי מול הסלאוקים ומול כל אומות העולם מאז ומעולם וגם בעתיד לבוא. יהודי מחויב במצוות בכל שעה מהרגע שמתעורר ועד שהולך לישון, בכל יום, בכל חודש בכל שנה. קיום המצוות עשוי להיראות כמעמסה גדולה בעיני זרים (ולמרבה הצער בימינו גם בעיני יהודים יקרים), אך עבור יהודי מאמין קיומן מהווה זכות גדולה. עשיר מצוות כרימון… לא מוותרים על אף גרגר.
כשהמורדים שחררו את בית המקדש הם כבר לא נמצאו בסכנת השמדה או באיום על יהדותם ועדיין כל דקה שבה המנורה לא דלקה הייתה עבורם דקה של חורבן. המלחמה שלהם לשמור את תורת אבותם ממשיכה בכל יום ובכל שעה ובכל דקה, ולא הפסיקה לאחר שחרור בית המקדש. הפעם הם כבר לא נלחמו נגד, הם נלחמו בעד.
2100 שנה מאוחר יותר ואנו חיים כיום בכפר גלובלי קטן, הכל נמצא בהישג לחיצת כפתור. מכורים ליוטיוב, לאינסטגרם, לריכולים בפייסבוק, קובעים בטינדר עם בחורה. כל תושבי העולם מתחילים להיראות ולהישמע אותו הדבר. יהודים כבר קונים בשר חזיר בארץ הקודש, חוגגים על שרימפסים, יוצאים לפנסיה עם תאילנדית ומנגבים חומוס בשבת באיזה כפר. שמירת התורה נחשבית בעיני רבים לנטע זר. עברו להם 2200 שנה והנה אנו מתיוונים מחדש, רק קוראים לזה בשמות יותר נוחים (חילונים מודרניים נאורים) והפעם מרצון ולא בכפייה.
האם זהו תפקידינו? לענג את הבטן, הלשון ועוד איזה איבר קטן? או שמא אנו רק חוליה בשרשרת ארוכה שתחילתה באברהם אבינו, המשכה בחנה ובניה וסופה לא נראה לעין כל עוד יש מי שימשיך וישמן את החוליות בשמן טהור של מצוות התורה. האם אנו רוצים להיות אור לגויים, או צל שלהם בלבד?
לאורך ההיסטוריה יהודים מסרו את נפשם למען קידוש השם, למען הזכות לשמור את אמונתם. מישהו יכול להגיד לי איפה נמצאים היום הבבלים? הסאלוקים? הרומאים? הנאצים? האם יש מישהו אחד בעולם שעדיין מאמין בזאוס? באל השמש המצרי? אולי להיטלר יש עדיין כמה מעריצים חולי נפש מכיוון שלא חלף די זמן מאז שנקבר תחת הריסות הבונקר (או מאז שהתניע את הצוללת)… והנה ראו את היהודים, המיעוט הנרדף. אנו נמצאים בכל פינה ברחבי העולם. במדעים, בפוליטיקה, בספרות, בעסקים, בספורט, ברוח ובקידמה.
[הידעתם?
היהודים מונים 20% מהזוכים בפרס נובל היוקרתי לאורך השנים עבור תרומתם לקדמת האנושות בשלום, בספרות ובמדעים, בעוד אחוז היהודים בעולם עומד רק על 0.18%]
מה שהחזיק את הראש שלנו מעל למים כל השנים לא היו הסלפי של ריבועים בבטן, לא הלייקים באינסטגרם ולא השמות המתיוונים (אורנג', סלקום, פוקס, קאסטרו) או ההמצאות של הישראלים באמריקה ("זה לא עץ אשוח, זה עץ חנוכה"). מה שהציל אותנו היתה הברית עם בורא עולם, שאם נקיים את מצוות התורה אנו תמיד נחזור לאדמתינו ונשלוט בה ביד רמה. למעשה, אנו העם היחיד בעולם, מיעוט נרדף, שחזר לשלוט על אדמה ממנה גורש לפני 2000 שנה, וזה נס שאף מדען לא יכול להסביר עם אף נוסחא.
זהו סוד חג החנוכה. להדליק נרות על מנת להזכיר לנו שזו זכות גדולה לקיים את מצוות השם, גם כשאתה חזק וכבר לא נרדף ושזיכרון זה יעורר את ליבנו להיות אור לגויים, ולא צל להם עם תוכניות טמבלוויזיה וקליפים של ערסים שרים בערבית מוקפים פרוצות. להזכיר לנו שעל העם היהודי, כ-20 מיליון איש שממציאים לנו פטנטים, להמשיך להאיר יחד בתבונה, בשמחה ובאהבה את כל העולם .
חג אורות לנשמה שמח,
עידן קפון