פרשת השבוע – חוקת

הפרשה השישית בספר "במדבר" ופרשה לט בסדר הפרשות

פרה אדומה – ספר במדבר, פרק יט א-כב

אלוהים מדבר אל משה ואל אהרון לומר לעם ישראל לקחת פרה אדומה שאין בה מום ושלא השתמשו בה לנשיאת משא וליתן אותה לאלעזר הכהן. על אלעזר לשחוט את הפרה האדומה מחוץ למחנה ולהזות מדמה על פני אוהל מועד שבע פעמים. את פגר הפרה יש לשרוף ולהשליך לתוך השריפה עץ ארז ואזוב ותולעת שני. כעת על הכהן לכבס את בגדיו ולשטוף עצמו ונחשב לטמא עד רדת הערב.

על איש טהור לאסוף את אפר הפרה ולהניחו במקום טהור מחוץ למחנה. לאחר מכן עליו לשטוף עצמו ולכבס את בגדיו ונחשב לטמא עד רדת הערב.

אפר הפרה האדומה נועד לחטא טמאים באופן הבא:

• הנוגע במת נחשב לטמא למשך שבעה ימים. עליו להתחטא באמצעות האפר ביום השלישי על מנת להיטהר, ואם לא יעשה כן ייחשב טמא לעולם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִיִּשְׂרָאֵל:
• כאשר אדם מת באוהל –
  • מי ששהה באותו אוהל או מבקר בו כשגופת האדם עדיין שם נחשב לטמא למשך שבעה ימים.
  • כל כלי פתוח נחשב לטמא.
• מתים בחלל הפתוח – כל הנוגע בחלל מלחמה, מת, עצם אדם או בקבר – נחשב לטמא למשך שבעה ימים.

כיצד מטהרים?

מכניסים מאפר הפרה האדומה לתוך כלי ושופכים לתוכו מי מעיין. לאחר מכן נוטלים אזוב, טובלים אותו במים ומזים מהם ביום השלישי וביום השביעי על האוהל, על הכלים, על האנשים ששהו בו, או על כל מי שנגע במן המתים בחלל הפתוח. ביום השביעי על האנשים לכבס בגדיהם, לשטוף עצמם ויטהרו ברדת הערב.

על מזה המים לכבס בגדיו ומי שנגע במים נחשב לטמא עד רדת הערב. גם כל מי שהטמא נוגע בו נחשב לטמא עד רדת הערב.

[הערת שוליים

הטעם למצוות "פרה אדומה" כל כך לא ברור, שמספרים שאפילו שלמה המלך שהיה ידוע כחכם מכל אדם התייחס אליה בספר קהלת "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי." אז אם מלך שמסוגל לדבר עם סנאים לא מסוגל להבין את פשר המצווה, אז אני בכלל לא מחפש להבין.

ואולי חברים זו בדיוק התשובה, שאנחנו לא צריכים לחפש כל הזמן להתחבר רק למה שאנו מבינים ופשוט לקבל באהבה את הידיעה שאם אותו כח שברא את השמש, הירח והכוכבים ואת האוקולוס וגם את הווי-פיי קבע מצווה אז פשוט כדאי שנקשיב לה כי הכח הזה יודע מה הכי טוב עבורינו]

מים מן הסלע – ספר במדבר, פרק כ , פסוקים א-יג

[אנו מדלגים כ–38 שנה קדימה… בני ישראל בשנתם האחרונה לנדודיהם במדבר.]

תחנה ראשונה: בני ישראל מגיעים למדבר צין ומקימים מחנה בקדש. מרים מתה ונקברת במקום.

בני ישראל סובלים כעת ממחסור במים (רמיזה לכך שבני ישראל זכו למים במדבר רק בזכות מרים הנביאה) והצמא הקשה מוביל אותם להתקוממות. הם מאשימים את משה  (כמו תמיד) שהביא אותם למות במדבר, שאין בו לא פירות ולא מים וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל–הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה. משה ואהרון מתייצבים בפתח אוהל מועד ופונים בתחינה לאלוהים לישועה. וַיִּפְּלוּ, עַל–פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד–יְהוָה, אֲלֵיהֶם.

אלוהים מורה למשה לקחת את המטה, להקהיל את כל עדת ישראל יחד עם אהרון ושידברו לעיני העם אל הסלע, וכך הסלע יוציא מים מהם יוכלו לשתות "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". משה לוקח את המטה, מקהיל את עדת ישראל יחד עם אהרון ומודיע להם על הנס שעומד להתרחש וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ–נָא הַמֹּרִים—הֲמִן–הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם (שזו התייחסות צינית לכך שבני ישראל תמיד מחפשים לתת הוראות. בדקו כל צופה כדורגל ותראו שזה נכון).

אך אבוי, משה מחליט להכות בסלע במקום לדבר אליו וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת–יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת–הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ—פַּעֲמָיִם; המים אכן זורמים מהסלע, אך משה הפר את ציווי האל. אלוהים כועס על משה ועל אהרון על חוסר אמונתם וגוזר עליהם שלא להיכנס לארץ המובטחת ומכנה את המים בשם "מי מריבה."

[הערת שוליים

יש כאן רמז לחטא משולש של משה בשוגג / במכוון:ובלשונו

• אם בשוגג – "חוסר אמונה" – בתת המודע משה לא הסתפק במילים בלבד על מנת להוציא מים מן הסלע ונזקק לפעולה מוחשית של אדם מן היישוב על מנת לגרום לנס להתרחש.
• אם במכוון – "מי מריבה" – משה בחר במסר אלים כפתרון לבעיה, במקום להעביר מסר חינוכי לעם ישראל, שבכוחן של מילים להוציא דבר כה רך כמו מים (תורה) מעצם דומם וקשה (הרחוק ממנה).]
• בדיבור –
  • משה שם ללעג את עם ישראל בשעת מצוקה, קורא להם בשם "המורים" מלשון שמעו אתם המורים את מוריהם.
  • משה גונב דעת באומרו נוציא לכם מים במקום לייחס את הנס לאלוהים לבדו.]