פרשת השבוע – כי תבוא

הפרשה השביעית בספר דברים ופרשה חמישים במספר בסדר הפרשות.

ביכורים – ספר דברים, פרק כו, פסוקים א-יא

משה מצווה על עם ישראל את מצוות הביכורים. כל פרי ראשון שגדל בשדה יש לשים בטנא ולהביא למשכן השם.

[עצירת שוליים

המפרשים טוענים שהמצווה חלה על שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, קרי חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש. המגדל היה יורד לשדה, מבחין בניצני הפירות, מסמנם ולאחר שבשלו קוטף ומניחם בטנא.]

הכהן יקח מן הטנא ויניח לפני מזבח השם. אז על מביא הטנא לברך את השם באיזכור קורות עם ישראל עם ירידתו למצרים, שיעבודו והצלתו על ידי השם: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי–שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

[משחק מילים 'עובד ואובד עצות'. יעקב עבד את לבן הארמי וירד למצרים בעקבות בנו יוסף.]

  ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה.  ז וַנִּצְעַק, אֶל–יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת–קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת–עָנְיֵנוּ וְאֶת–עֲמָלֵנוּ וְאֶת–לַחֲצֵנוּ.  ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל—וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.  ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל–הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן–לָנוּ אֶת–הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת–רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר–נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל–הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן–לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ—וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

בדרך זו מביע המברך תודה לא רק על השפע הקיים בידיו כעת, אלא גם על העזרה בימים עת ידע העם מחסור. השפע לא היה קיים אלמלא החסד לו זכה ישראל בימים קשים. מצוות הביכורים חלה גם על הלוי שלא זכו בנחלה ועל הגר שמצווה בהבאת הביכורים ופטור מאמירת הברכה.

איור שפורסם בין השנים 1896-1913 על גבי כרטיס ברכה תנ"כי המציג את מצוות הביכורים:

וידוי מעשרות – ספר דברים, פרק כו, פסוקים יב-טו

בתום הפרשת מעשר מתבואת השנה השלישית יש לוודא שלא נשכחו מעשרות מהשנים הקודמות. אם נשכחו יש לתת אותם ללוי, לגר, ליתום או לאלמנה (לקראת חג הפסח של השנה הרביעית) ולברך. בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:  לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי.  יד לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי–עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.  טו הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  

[הידעתם?

עם ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 אימצו היישובים החקלאיים את מצוות הביכורים והפכו אותה לחגיגה ציונית שנערכה בחג השבועות וציינה את סוף עונת הקציר תוך התעלמות מהמקור הדתי. החגיגה נועדה להפגין את עוצמת היהודים המצליחים להניב פירות ותבואה מאדמת הארץ. אני מתוודה שעד גיל 41 לא היה לי מושג ששבועות זה חג יהודי ואני בן 42 בעת כתיבת הדברים. הייתי בטוח שזה חג שאוכלים בו בלינצ'סים ועוגות חלב כשמחה על התבואה של החקלאים.]

תמונה של חגיגת ביכורים בקיבוץ ישראלי במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20:

ואלו המצוות – ספר דברים, פרק כו, פסוקים טז-יט

משה מסכם את המצוות שהנחיל לעם ישראל ומצווה עליהם לשומרם בלבבם ובנפשם. נוצרה מערכת נצחית של יחסי גומלין: אנו האמרנו את אלוהים להיות לנו לאלוהים לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו–וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ ואלוהים האמיר את עם ישראל להיות לו לעם סגולה, לשמור את מצוותיו ולהפוך אותנו לעם עליון על כל הגויים.

אבני התורה – ספר דברים, פרק כז, פסוקים א-י

משה וזקני ישראל מצווים את העם להקים אבנים גדולות, לסיידן, לכתוב עליהן את דברי התורה, ולהקימן בהר עיבל. שם יבנו מזבח אבן ללא ברזל ויעלו בו קורבנות שלמים. הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

[עצירת שוליים

מקור המילה 'גלעד' מגל האבנים שנועד לזיכרון לדורות, גל-עד. גובה הר עיבל 940 מ' ונקרא בעברית גם הר הקללה והר הברית, ובערבית ג'בל איסלעמיה. ממוקם צפונית לעיר שכם.

המפרשים מציינים שלושה סוגי גלעד אבנים: האחד שהקים משה בעבר הירדן, שני שהקים יהושוע בתוך הירדן תחת רגלי הכוהנים שנשאו את ארון הקודש והשלישי שהוציא מהירדן העביר בגלגל ובנה בהר עיבל לזכור את התורה כולה, כמספר השבטים.]

הר הברכה והר הקללה – ספר דברים, פרק כז, פסוקים יא-כו

משה מצווה על השבטים להתחלק לשניים לאחר שיעבור העם את עבר הירדן: ששת השבטים שיעמדו על הר הברכה יהיו שבטי שמעון, לוי, יהודה, ישככר, יוסף ובנימין ויעמדו על הר גריזים; ששת המקללים שיעמדו על הר הקללה יהיו שבטי ראובן, גד, אשר, זבולון, דן, נפתלי ויעמדו על הר עיבל.

תמונה של ההרים עיבל (מימין) וגריזים (משמאל) כשביניהם העיר שכם:

[הידעתם?

הר גריזים מקודש לעדה השומרונית, שעולה אליו לרגל במהלך שלושת הרגלים: סוכות, פסח ושבועות. לפי השומרונים מקום בית המקדש נקבע על ידי משה רבינו בהר גריזים ולא בירושלים ורק בשל סכסוך בין דור הנינים של פנחס הכהן, פרשו רוב שבטי ישראל מהר גריזים ולא קיבלו את הדעה כי ההר הוא מקום בו בחר אלוהים למשכן. השומרונים טוענים שרק שבטי בני יוסף, אפרים ומנשה, המשיכו לשמור על קדושת הר גריזים והם מצאצאיהם. חוקרים משערים שהשומרונים הם צאצאים לקבוצת כהנים שלא גלתה מארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש שנישאו לנשים אשוריות.]

שומרונים מציינים את חג השבועות על הר גריזים (צילום: רני ברכה):

[עצירת שוליים

מהלך הטקס: נציגי הלווים והכהנים ישאו את ארון הקודש בין ההרים בעוד השבטים יצעקו את הברכות ואת הקללות בעת שהארון הקודש נכנס אל תוך הארץ המובטחת. ניתן להבחין בכך שהשבטים בני השפחות נמנים בין המקללים בלבד ולהם נוספו הבכור והצעיר מבני לאה: שבט ראובן, בכור הבנים ששכב עם בלהה פילגש רחל וחילל את יצועיה, והצעיר זבולון.]

הלווים יקראו לעם ישראל את הקללות והעם יחזור בקריאת אמן בכל פעם:

ארור אשר יעשה פסל ושם בסתר;

[משמש כאזהרה לשבט דן על שום הנכתב בספר בראשית, פרק יד, פסוק יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. מסכת סנהדרין מלמדת אותנו כי אברהם עצר בדן מכיוון שראה שצאציו עתידים להעמיד שם עגל לעבודה זרה.]

ארור מזלזל באביו ובאמו;

[משמש כאזהרה לשבט אשר על שום הברכה שהעניק יעקב לאשר בנו בפרשת ויחי מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ. (ספר בראשית, פרק מט, פסוק כ), משמע שבט זה יתברך בעושר, דבר העשוי לקלקל את בניו להתייחס לשפע כמובן מאליו ולזלזל בהוריהם. למרבה הצער, אנו עדים לכך פעמים רבות כשמשפחות מבקשות להשיג שקט מהילדים אחרי עוד יום עבודה באמצעות הענקת מתנות יוקרתיות של אמצעים אלקטרוניים כדי לכפר על הנתק עם הילדים שרק הולך ומחריף באמצעות השימוש במכשיר.]

ארור מסיג גבול רעהו;

[משמש כאזהרה לשבט יששכר על שום ברכת יעקב לבנו יששכר בפרשת ויחי יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.  (ספר בראשית, פרק מט, פסוק יד) שעל פי פירוש רש"י מהלך הוא ביום ובלילה וכשרוצה לנוח רובץ בין התחומין בתחומי העיירות בהן הולך.]

ארור משגה עיוור בדרכו (להשיא עצה רעה);

[משמש כאזהרה לשבט בנימין על שום שחמש משפחות השבט ניסו לחזור למצרים ונרדפו על ידי שבט לוי שהיכה בהם, וזאת מהוספת המילה "בדרך" ולפי פירוש רש"י לתיאור בפרשת פנחס את משפחות שבט בנימין (ספר במדבר, פרק כו, פסוקים לח-מא) "כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצריםוחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות ומבני לוי נפלו ארבע משפחות".]

ארור מטה משפט גר, יתום ואלמנה;

[משמש כאזהרה לשבט יהודה על שום ברכת יעקב לבנו יהודה בפרשת ויחי לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, כך שעתיד הוא להקים אנשי משפט שיתוו את עתיד ממלכת הארץ.]

ארור שוכב עם אשת אביו;

[ משמש כאזהרה לשבט ראובן על שום מעשה ראובן בפרשת וישלח וַיְהִי, בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל; ספר בראשית, פרק לה, פסוק כב]

ארור שוכב עם בהמה;

[משמש כאזהרה לשבט גד הידועים במקנה הרב שבבעלותם.]

ארור שוכב עם אחותו;

[משמש כאזהרה לשבט נפתלי על שום דברי רחל בפרשת ויצא נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי-גַּם-יָכֹלְתִּי; ספר בראשית, פרק ל, פסוק ח]

ארור שוכב עם חותנתו;

[משמש כאזהרה לשבטי מנשה ואפרים בני יוסף על שום ניסיון אשת פוטיפר לפתות את יוסף לשכב עימה בפרשת וישב.]

ארור מכה רעהו בסתר (לשון הרע);

[משמש כאזהרה לשבטי שמעון ולוי על שום נקמתם באנשי שכם בפרשת וישלח  ספר בראשית, פרק לד]

ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי (להפליל ו/או להרשיע את מי שזכאי);

[משמש כאזהרה לשבט זבולון על שום ברכת יעקב לבנו זבולון בפרשת ויחי זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן. (ספר בראשית, פרק מט, פסוק יג) משמע צאצאיו יהפכו לסוחרים וקיים חשש שהתאווה לרווח גדול יותר תסמא את עיניהם.]

ארור שלא מקיים את דברי התורה;

[שימו לב לכך שהמשותף למרבית הקללות הוא ביצוע העבירה בסתר.]

הברכות – ספר דברים, פרק כח, פסוקים א-יד

מובטח לעם כי אם ישמרו את מצוות השם יהיו הם לעליונים על כל גויי הארץ; הברכות ישיגו אותם בעיר ובשדה. יבורך פרי בטנם, פרי אדמתם ופרי בהמתם; ברוך הטנא והמשארת (הכלי שמניחים בו את הבצק); ברוך בבואך ובצאתך; השם יסלק את האויבים הקמים עליך. בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ. ייתן השם ברכה באסמיך ובכל משלח ידך; יקימך השם לו לעם קדוש כִּי תִשְׁמֹר, אֶת–מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ, בִּדְרָכָיו. כל עמי הארץ יראו שברכת השם חלה על עם ישראל ויהיו יראים מפניו; השם ישמור על העם מפני רעה בגוף, בחי ובאדמה; השם יעניק מטר על פני הארץ, הגויים ילוו וילוו בעת מחסור, אך העם לא ילווה מהם; וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ, וְלֹא לְזָנָב זאת כי תשמע למצוות השם ולא תסור מהדברים שהשם מצווה לעבוד אלים אחרים.

הקללות – ספר דברים, פרק כח, פסוקים טו-סט

מי שלא ישמור את מצוות השם ייענש בקללות. ארור יהיה בעיר ובשדה; ארור הטנא והמשארת; ארור פרי בטנו, פרי אדמתו, פרי מקנהו; ארור בבואו ובצאתו;

[עצירת שוליים

קללת המזון קודמת לקללת הגוף, בעוד ברכת הגוף קודמת לברכת המזון. הסיבה לכך שהחוטא נענש ראשית בנכסיו ועדיין שמורה לו הזכות לחזור למוטב וכך תינצל נפשו.]

יקולל במחלת נפש, בטרדות ובדאגה כך שלא ישמח במעשיו יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת–הַמְּאֵרָה אֶת–הַמְּהוּמָה, וְאֶת–הַמִּגְעֶרֶת עד אשר יושמד על שום שעזב את אלוהיו. השם ידביק בו נגעים אלה עד אשר יכולה מעל הארץ שניתנה לו לירושה; השם יכהו במחלות פיזיות כשחפת, קדחת, דלקת, חרחר (צמא למים), בחרב (אויבים), בפגיעה בתבואת השדה שידפון (רוח מזרחית יבשה) וירקון (התבואה מתייבשת ונעשית ירוקה).

[עצירת שוליים

מכאן הקללות מחריפות להשמדת העם במלחמה כבחורבן בית ראשון.]

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל–רֹאשְׁךָ, נְחֹשֶׁת; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר–תַּחְתֶּיךָ, בַּרְזֶל. (הארץ קשה מן השמיים; המפרשים מסבירים שהשמים לא ימטירו והארץ לא תצמיח פירות. אני רואה את הקללה גם כאזהרת מלחמה ושמד. העם יהיה סובב מתכות מלחמה, הרגשת מחנק ואובדן.]

השם יהפוך את המטר לאבק, ואפר יירד על הארץ עד אשר יושמד העם; העם ינגף מפני אויביו, ייצאו לקראתו בדרך אחת וינוסו מפניו לשבע דרכים שונות. וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.

[עצירת שוליים

זעוה מלשון זוועה. עונשו של העם יהיה כה קשה שממלכות הארץ יזדעזעו מקורותיו. כשם שאנו שומעים על אסון נורא שהתרחש ונחרדים מהמחשבה פן יקרה לנו או לקרובים לנו כדבר הזה. כך אכן היה גורלו המזוויע של העם היהודי שגורש מארצו, פוזר בין ממלכות תבל, נדד, גורש, נלעג, נעשו בו לינצ'ים, פוגרומים ושואה עד לפני פחות ממאה שנה.]

גופות העם יהיו למאכל לעופות ולבהמות ולא יהיה מי שיבריחם (רמז לקורבנות בעת מלחמה); השם יכה את העם במחלות ללא מרפא כשחין, עפלים (מקום נסתר), טחורים, גרב, חרס (יבש כחרס); השם יכה במחלות לב כשיגעון, עיוורון ותימהון הלב; תהיה תוהה כעיוור הממשש אחר דרכו, לא תצליח בדרכיך, תהיה עשוק וגזול; תתארס לאשה וגבר אחר ישכב עימה, בית תבנה ולא תגור בו, כרם תיטע ולא תאכל מפירותיו; השור שלך יטבח ולא תאכל ממנו, החמור שלך יגזל ולא ישוב, הצאן שלך ינתן לאויבים ולא תוכל להחזירו; אתה תחזה בילדיך ניתנים לעם אחר ולא יהיה מי שיושיע אותך; עם אחר שלא ידעת ייהנה מפירות האדמה ומעמלך ואתה תהיה לעשוק ורצוץ כל הימים; אתה תיעשה משוגע ממראות עיניך את כל הסבל הזה.

[עצירת שוליים

האסון יהיה כה קשה שדעתו של העם תיטרף מגודל הזוועה. הכיצד ייתכן שמעם מובחר הפכנו לעבדים נרצעים? אסון חורבן בית המקדש יחד עם הגליית העם לארבע כנפות תבל גרם לזעזוע נפשי שנדרשו דורות על גבי דורות להתאושש ממנו, וללא חוסן נפשי עבד לא יכול להרים את ראשו.]

השם יכה את העם בשחין בשוקיים ובברכיים שלא יוכל להירפא; השם יוליך את העם ואת מלכו אל עם זר שלא הכיר קודם לכן, שם יעבדו אלוהים זרים מעץ ואבן; שמו של העם יהיה למשל בעיני העמים למי שנענש במכה קשה;

[כעת למכות שהפגיעה הכרוכה בהן היא גם פיזית וגם נפשית.]

[ייאוש – ]

הארבה יחסל את הזרעים שתאסוף בשדה;  התולעת תאכל את הענבים שתטע ותגדל בכרם, לא תזכה לשתות ממנו יין; זיתים יהיו בכל הארץ אך לא תזכה לסוך מהם שמן כי ישלו; בנים ובנות תוליד אך הם יפלו בשבי; את כל פרי העץ והאדמה יירש הצלצל (מין ארבה; נקראים כך על שום הרעש שמפיקים);  

[השפלה – ] הגר בקרבך יעלה ואתה תרד; הוא ילווה לך ואתה לא תוכל להלוות לו; הוא יהיה לראש ואתה לזנב.

הקללות ירדפו וישיגו את העם עד השמדתו, וזאת על שום שלא שמר את מצוות השם וחוקיו.

וְהָיוּ בְךָ, לְאוֹת וּלְמוֹפֵת; וּבְזַרְעֲךָ, עַד–עוֹלָם. צאצאיך יסבלו מהקללה על שום חטאי אבותיהם. תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא–עָבַדְתָּ אֶת–יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב—מֵרֹב, כֹּל.

[עצירת שוליים

בשיחתי עם כבוד הרב ישראל קוזלובסקי שליח בית חב"ד במומביי על הפסוק, הסביר לי הלה כי כאשר אין אנו עובדים את השם בשמחה, אזי אין אנו בטוחים בו. ניתן לדוגמא להניח תפילין ולקיים את המצווה הפיזית, אך במישור הרוחני השמחה היא שמהווה עדות לאמון שלנו בהגנה הרוחנית המוענקת לנו. עצבות נובעת מספקות.]

וחסידי ברסלב מוכיחים לנו כמה זה נכון בכל פעם מחדש:

[עוד זכיתי ללמוד על כך משיחה עם כבוד הרב זמיר כהן שיש שני סוגי מלכים: יש מלך שמרוכז בעצמו ורוצה שהעם יעבוד אותו ויעצים את מלכותו מבלי להתחשב בתחושות העם, דוגמת מלך שמעביד את נתיניו בפרך ומטיל עליהם מיסים כבדים, לעומת מלך ששואב הנאתו מכך שהעם תחת שלטונו חי במלכותו בבטחה ובשמחה. אלוהים הוא המלך מהסוג השני שציינו, רצונו שהנתינים במלכותו יקיימו את עבודת השם בשמחה, באהבה וברדיפת שלום. כך נבטיח שכל אחד ירגיש שהוא המלך בעולם שבו הוא חי.]

ועבדת את אויביך ברעב, בצמא, בעירום, בחוסר כל, ברזל על צווארך עד שישמידו אותך. יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר: גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא–תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. עם זר זה יהיה אכזר ולא יחוס לא על זקן ולא על נער.

[עצירת שוליים

האם זהו רמז לסמל הנשר של הצורר הנאצי? בתמונה חיילים רוסים מביטים על הריסות פסל הנשר (סמלו של הצורר הנאצי, הרייך השלישי) לאחר הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה]

עם זר זה יאכל את פרי בהמתו ופרי אדמתו עד שיושמד, לא יותיר לו דבר. ישים עליו מצור עד שיפלו החומות בתוכן הרגיש בטוח. [אובדן צלם אנוש – ] המצב יהיה כה קשה שממצוקת הרעב יאכל העם מבשר בניו ובנותיו. אנשים שליבם רך יהפכו לאכזרים, עינם תהיה רעה בבני משפחתם; גם כשיאכלו מבשר ילדיהם לא יחלקו עם בני משפחתם הנותרים בחיים. גם אשה טובת לב לא תעזור למשפחתה ותאכל בסתר, אף תוך כדי הסתרה מילדיה.

כל זאת אם העם לא ישמור את מצוות השם הכתובות בספר. יפליא השם מכותיו בעם ובצאצאיו. ישיב השם את כל המכות שחששו מהם במצרים והפעם יכה אותם בהם. ואם זה לא מספיק, אז גם כל חולי וכל מכה שלא כתובה בספר תכה בהם. ישארו מהעם ספורים אותם יפזר השם בין כל העמים. בין הגויים לא יידע העם מנוח, יצפה לגאולה ויחווה מפח נפש. חייהם לא יהיו בטוחים. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי–יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי–יִתֵּן בֹּקֶר—מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד, וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

העם ישוב למצרים באוניות וימכר לעבדות, אך לא יימצא קונה.

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר–צִוָּה יְהוָה אֶת–מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל—בְּאֶרֶץ מוֹאָב (לפני חציית הירדן לארץ המובטחת).

דור הבנים – ספר דברים, פרק כט, פסוקים א-ח

משה קורא אל כל ישראל ומדבר אליהם. תחילה מזכיר את ההגנה הגדולה לה זכה העם במצרים, כשהשם היכה את פרעה, עבדיו ואת כל ארץ מצרים באותות ובמופתים. מדגיש כי אותו דור היה מובל, ללא לב לדעת, עיניים לראות ואזניים לשמוע. במשך ארבעים שנה הוביל אותם במדבר, בגדיהם לא בלו, לחם לא אכלו ויין לא שתו למען ידיעת השם.

[עצירת שוליים

בחכמתו מבקש משה להעצים את גדולת הדור הנוכחי שעומד להיכנס לארץ על פני דור האבות שיצא ממצרים. מצייר להם תמונה לפיה דור האבות היה חסר לב לדעת, לא הכיר דיו בחסדי השם.]

כעת הם הגיעו אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה ומציין את אשר ארע להם: סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן יצאו לקראתם, עם ישראל הכה בהם לקח את ארצם ונתן אותה לנחלה לשבטים ראובן, נפתלי וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי. משה מסיים בקריאה לשמור את דברי הברית.