הפרשה ה-21 במספר בסדר פרשות התורה והפרשה התשיעית בספר "שמות".
המפקד – פרק ל – פסוקים יא-טז
אלוהים מדבר אל משה לבצע מפקד של בני ישראל כִּי תִשָּׂא אֶת–רֹאשׁ בְּנֵי–יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם. הכיצד? יש לאסוף מכל גבר בן עשרים שנה ומעלה תרומה בת מחצית השקל זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שתשמש לכפר את נפשותיהם ותסייע לסלק מחלות מבני ישראל וְלֹא–יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם.. יש לתת את התרומה באופן מדויק, מבלי להוסיף או להמעיט ממנה הֶעָשִׁיר לֹא–יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט ותרומה זו נועדה לשמש בעבודת השם במשכן.
[הערת שוליים
אנו נוהגים לתרום את מחצית השקל גם בימינו אנו לקראת חג הפורים כשהסכום המדויק נקבע מדי שנה על ידי הרב הראשי לישראל בהתאם למשקל הכסף בתקופה. מדובר על תרומה בת כ-20 ש"ח ומוטב לתרום אותה לארגוני צדקה וחסד.
אם נפרק את המילה מַ–חֲ–צִ–י–ת נמצא שאת האות האמצעית עוטפת המילה חֲ י ואם נתרחק עוד צעד נקבל את המילה מַ ת רמז לשוני לאמרה המפורסמת "תרומה תציל ממוות".]
כיור הנחושת – פרק ל – פסוקים יז-כא
הפריטים אותם יש ליצור עבור המשכן – כיור נחושת.
אלוהים מדבר אל משה ליצור כיור ובסיסו נחושת לשם רחצה וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת—לְרָחְצָה ולקבוע אותו בין אוהל מועד לבין המזבח ולמלא אותו במים. על אהרון ובניו, משפחת הכהונה, לרחוץ בו את ידיהם ורגליהם לפני כניסתם לאוהל מועד, או לפני שניגשים להקטיר קורבן תמיד במזבח החיצון. התורה מזהירה שעל הכהנים תיגזר מיתה משמיים אם לא יטלו ידיהם ורגליהם לפני כניסתם לאוהל מועד.
[הערת שוליים
מכאן המנהג ליטול ידיים לפני כניסה לתפילה; על הרגליים ויתרו עם השנים.]
משחת הקודש – פרק ל – פסוקים כב-לג
אלוהים מדבר אל משה להכין שמן משחת קודש מהבשמים החשובים הבאים:
- 500 יחידות משקל של מָר–דְּרוֹר.
- 250 יחידות משקל של קִנְּמָן.
- 250 יחידות משקל של קְנֵה–בֹשֶׂם (שם הבושם מזכיר לי מאד את שם צמח ה-'קנביס'. הייתכן?)
- 500 יחידות משקל של קִדָּה.
- יחידת הין של שֶׁמֶן זַיִת.
יש לרקוח את הבשמים יחד עם השמן על מנת להכין מהם שמן מיוחד שֶׁמֶן מִשְׁחַת–קֹדֶשׁ איתו ימשחו את:
- אוהל מועד
- ארון העדות
- השולחן וכליו
- המנורה וכליה
- מזבח הקטורת
- מזבח העולה וכליו
- הכיור וכנו
הכלים מתקדשים באמצעות המשיחה וכל הנוגע בהם מתקדש. יש למשוח בשמן המשחה גם את הכהנים.
על משה להורות לעם שלא להכין שמן זה בעצמם ולא לנסוך ממנו על אדם אחר פרט לכוהנים, כיוון שזו משחה למטרת קודש בלבד ומי שיפר איסור זה יכרת מעם ישראל.
קטורת הסמים – פרק ל – פסוקים לד-לח
אלוהים מדבר אל משה לקחת חומרים (סממנים) מובחרים מהם יכינו את קטורת הסמים והם:
- נָטָף
- שְׁחֵלֶת
- חֶלְבְּנָה
- סַמִּים
- לְבֹנָה זַכָּה
סממנים אלה יש לשחוק ולהדק היטב על מנת לרקוח את הקטורת אותה מקטירים על המזבח הפנימי (מזבח הקטורת) שלפני ארון העדות. אלוהים אוסר להכין קטורת זו למטרה זרה ומי שיפר איסור זה מתוך סקרנות להריח את הקטורת יכרת מעם ישראל (הסקרנות הרגה את החתול).
[הערת שוליים
פסוקים אלה נקראים בכל תפילת שחרית ותפילה מנחה כחלק מפרשת פיטום הקטורת שמיוחסות לה סגולות גבוהות לרפואה.]
מנהלי עבודה – פרק לא – פסוקים א-יא
אלוהים מדבר אל משה ומבשר שבחר בבְּצַלְאֵל בֶּן–אוּרִי בֶן–חוּר לברכו בחוכמה ובתבונה ובהבנה של כל מלאכה הנדרשת לצורך בניית המשכן: אריגה, סיתות אבנים ונגרות. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל–מְלָאכָה. אלוהים מוסיף ובוחר באָהֳלִיאָב בֶּן–אֲחִיסָמָךְ משבט דן ומברך כל חכם לב (בעלי המידות הטובות) בחוכמה (ידע מעשי). בְּצַלְאֵל ו-אָהֳלִיאָב ממונים על מכלול עבודות המשכן:
- אוהל מועד
- ארון העדות
- הכפורת
- כל הכלים שבאוהל מועד
- השולחן וכליו
- המנורה וכליה
- מזבח הקטורת
- מזבח העולה וכליו
- הכיור וכנו
- בגדי הכהונה
- שמן המשחה
- קטורת הסמים
[ניתן להבחין בכך שאצל בְּצַלְאֵל נרשם שם האב ושם הסב, ואילו אצל אָהֳלִיאָב נרשם שם האב בלבד כפי שנהוג. בדעת זקנים מבעלי התוספות נרשם שהסיבה לכך היא שהסב, חוּר, נרצח על שום שהתנגד למעשה העגל, ועבודת המשכן בניהול נכדו נועדה לזכות אותו על שהקריב חייו על קידוש השם]
שמירת השבת – פרק לא – פסוקים יב-יז
אלוהים מדבר אל משה לומר לבני ישראל לשמור את השבת אַךְ אֶת–שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ: (למרות כל הריצות שלכם) כי השבת מהווה אות לברית בין עם ישראל לבין בורא עולם.
[מכאן אנו למדים שמלאכת עבודת המשכן לא דחתה את השבת, אלא להפך, השבת קדושה מכל מלאכה.]
- חובה לשמור את השבת והמפר זאת מות יומת (אור החיים מסביר שכפל המילים מרמז על היתר להמית את המפר בעולם הזה לפי עדים כי נגזרה עליו מיתה מידי שמיים).
- כל העושה מלאכה בשבת ייענש בכך שנפשו תיכרת מעם ישראל (רש"י, אבן עזרה ורבינו בחיי מסבירים שכאן מדובר במקרה שבו אין עדים למעשה והעונש מסור בידי שמיים בלבד).
- יש לעשות מלאכה במשך שישה ימים (כלומר, לא מספיק רק לשמור שבת, אלא חובה שלא להתבטל במשך ששת הימים הנותרים) שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה (התורה נוקטת בלשון סביל יֵעָשֶׂה ורומזת בכך שהמלאכה תיעשה מעצמה עבור מי שישמור את השבת כי השבת היא מקור הברכה לכל ימות השבוע).
- את היום השביעי יש להקדיש לבורא עולם וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה. כל המפר זאת ועושה מלאכה מות יומת.
על בני ישראל לשמור את השבת לדורי דורות כי היא אות לברית שבין עם ישראל לבין אלוהים. מדוע? כי אלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים וביום השביעי שבת כִּי–שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת–הַשָּׁמַיִם וְאֶת–הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
[ומכאן מקור הברכה "שבת שלום" על שום שאנו מתרוצצים ונלחמים וגועשים במשך ששת ימי החול בדומה לעולם שגעש ורעש עד שהגיעה המנוחה ביום השבת וכל בריאה זכתה למקומה הראוי בעולם. אז מספיק עם הטלפון יום אחד אחים אהובים שלי זה רק יעשה לכם כל כך הרבה יותר טוב. נסו פעם אחת ותרגישו בעצמיכם.]
לוחות הברית – פרק לא – פסוק יח
אלוהים מעניק למשה את לוחות הברית אשר נכתבו באצבע אלוהים וַיִּתֵּן אֶל–מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת—לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים ובכך תמה מלאכת הענקת התורה לעם ישראל.
עגל הזהב – פרק לב – פסוקים א-ו
העם מרגיש שמשה מאחר לרדת מהר סיני (בתום ארבעים הימים כפי שנתבשרנו בתום פרשת משפטים) ומתוך מחשבה שאולי מצא את מותו, והם נותרו ללא גורם המקשר בינם לבין בורא עולם, הם מתקהלים סביב אהרון ודורשים ממנו שיקים להם אלוהים (אלילים) אותו יעבדו קוּם עֲשֵׂה–לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כי אין הם יודעים מה עלה בגורל משה. אהרון נענה לבקשה (הלם) ומבקש מהמתקוממים לאסוף ולהביא לו את נזמי הזהב של נשותיהם ושל ילדיהם (עפ"י רש"י וכלי יקר אהרון ניסה להרוויח זמן בתקווה שהגברים יתקשו לאסוף זהב מבני משפחותיהם). הטריק לא עובד והגברים הלהוטים לעבוד עבודה זרה אוספים את הזהב ומביאים אותו לאהרון. אהרון אוסף את הזהב ויוצר חריטה שסופה ליצור דמות עגל מסיכה וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה.
המפרשים חלוקים ביניהם לגבי האחריות ליצירת דמות העגל:
- הרשב"ם מפרש שאהרון אסף וקיבץ את הזהב עד שיצר דפוס של חומר ושעווה בו יצר את דמות העגל, השליך הזהב בתוכו ומתחריט זה נוצר עגל הזהב;
- רבינו בחיי מוסיף מדרש אגדה לפיו אהרון הבחין בציץ זהב אחד עליו היה כתוב השם המפורש ורק אותו השליך לאש ממנו יצא עגל גועה. בני ישראל חזו בפלא וטעו אחריו.
- רבינו בחיי מוסיף מדרש לפיו מיכה מצא פתק שבו רשום השם המפורש ושאת פתק זה כתב משה כשהשליכו ליאור על מנת לאתר את ארונו של יוסף. מיכה לקח לעצמו פתק זה והשליך אותו לכור בו התיכו את הזהב וכך נוצר העגל כשהוא גועה ומקטרג ועם ישראל המומים מהמראה שנגלה לפניהם הולכו אחריו שולל.
- רש"י ורבינו בחיי שאת העגל יצרו מכשפי הערב רב בכישופיהם השונים.
אהרון עד למראה בונה מזבח ואומר לעם ישראל שמחר נחוג יום חג (מרוויח עוד יום). עם ישראל מתעורר לבוקר חדש, שבו משה עדיין לא נגלה, מקריבים קורבנות ונוהגים בפריצות נוראה. וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. (רש"י מסביר שנהגו בפריצות ושפכו דמים).
תחינה – פרק לב – פסוקים ז-יד
אלוהים מודיע למשה שהעם נהג בשחיתות לֶךְ–רֵד—כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ וסרו מהדרך שאלוהים ציווה אותם בכך שעשו להם עגל מסיכה לעבוד אותו עבודה זרה עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ–לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ–לוֹ ואף ייחסו לו את הצלתם ממצרים. אלוהים מגדיר בעצמו את אופי עם ישראל לדורי דורות ועד עולם עַם–קְשֵׁה–עֹרֶף הוּא ומחליט לוותר על היצירה שלו ולהשמידה וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר–אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם ואת בניו יקים מחדש מצאצאי משה וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.
משה נחרד מדברי השם וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת–פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; ומנסה את כוחו לשכנע את אלוהים לשנות את רוע הגזירה. הוא שואל את אלוהים מדוע יהרוג את העם שהוציא ממצרים באותות ובמופתים לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. , ובפלפול רב רומז שמעשה זה יחלל את כבוד השם כי אם אלוהים יעשה כן המצרים יגידו שאלוהים הוציא אותם ממצרים במטרה להרוג אותם במדבר ולא שעל מנת להושיעם (ואולי יהיו גם כאלה שיגידו שהניסים אירעו במקריות ובמזל אחרת לא היו מתים במדבר) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. כעת פונה משה בתחינה לאלוהים שיזכור את שבועתו לאברהם, יצחק ויעקב כי ירבה את זרעם ויעניק להם את הארץ המובטחת. הדברים משכנעים את אלוהים ומפייסים אותו להימלך בדעתו וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל–הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.
חקירה ונקמה – פרק לב – פסוקים טו-ל
משה יורד מההר עם שני לוחות הברית, כשהלוחות מעשה אלוהים כתובים משני הצדדים בחריטה מעשה אלוהים. יהושוע שהמתין למשה בתחתית ההר לאורך התקופה שמע המולת תרועה ממחנה ישראל וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת–קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה וכשפגש את משה בישר לו ששומעים ממחנה ישראל קולות מלחמה וַיֹּאמֶר, אֶל–מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה. משה משיב לתלמידו שלא מדובר בקולות צהלה לאחר ניצחון בקרב וגם לא בקולות תבוסה של מי שבוכים על מר גורלם, אלא בקולות המענים את הנפש אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. משה מתקרב אל המחנה וכשרואה את העגל ואת המחולות בהם פצחו בני ישראל הכעס ניחר בו והוא מנתץ את לוחות הברית וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת–הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר. משה שורף את העגל באש עד אשר מעלה אפר (הכיצד ייתכן אם היה עשוי מזהב?), זורה את האפר על פני המים ומשקה בו את בני ישראל (הרמב"ן מסביר שבכך הוכיח משה את השקר באליל שהקימו להם שהכניס אותו במעיהם שייצא בצואה. מוסיפים החכמים שמעשה זה דומה למי סוטה לגלות מי דובר שקר ודינו מיתה.)
משה שואל את אהרון בפליאה הכיצד הצליח העם לגרום לו להחטיא אותם מֶה–עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי–הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה. אהרון מבקש ממשה שלא יכעס כי הוא מכיר את טיבם של בני ישראל ואת נטייתם הקלה לסור לדרך רעה. אהרון מסביר למשה את אשר ארע עת העם הפציר בו שיעשה להם אלילים עֲשֵׂה–לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: להחליף את משה בהנהגה הרוחנית מכיוון שבושש בעיניהם לרדת מן ההר. אהרון מוסיף ומספר שאסף את הזהב מבני ישראל השליכו באש ומשם יצא עגל הזהב
(בניגוד למתואר בפרק כ"א שם נכתב שאהרון הוא שיצר את עגל הזהב וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה).
למרות ההתגוננות של אהרון משה מתייחס אל העם כאל אנשים שאחיו נתן דרור לפרעותם ומכורים הם ללשון הרע כִּי–פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. משה מבין שמעשה זה לא יכול לעבור בשתיקה ועל כן נעמד בשער המחנה וקורא מִי לַיהוָה אֵלָי וכל בני לוי מתאספים אליו. משה קורא להם לעבור במחנה ולהרוג את כל החוטאים בחטא העגל וְהִרְגוּ אִישׁ–אֶת–אָחִיו וְאִישׁ אֶת–רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת–קְרֹבוֹ. בני לוי עושים כן וקוטלים 3,000 איש מבני ישראל. משה קורא לשורדים להתגייס ולגייס את הרבים לעבודת השם מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו—וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה. משה ממתין יום לאפשר לעניינים להירגע ולמחרת פונה לעם ומסביר להם שהם חטאו חטא גדול אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; ועליו לטפס שוב להר לנסות לכפר עבור החטא שלהם וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל–יְהוָה, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.
– פרק לב – פסוקים לא-לג; פרק לג (המשך יבוא)
– פרק לד (המשך יבוא)