הפרשה ה-18 במספר בסדר פרשות התורה והפרשה השישית בספר "שמות".
דיני עבד ושפחה – ספר שמות, פרק כא – פסוקים א-יא
אלוהים מלמד את משה את הוראת חוקי התורה לעם ישראל וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.
דיני עבד עברי
[ברוח התקופה – בתקופת המקרא אדם שנתפס בגניבה ולא יכל להחזיר את הגניבה היה נידון על ידי בית דין להפוך לעבד. בעבר התרעמתי כיצד יתכן שהתורה המוסרית מצדדת בלדון אדן לעבדות והרב אליהו דניאלי, רב אהוב ונכבד ונעים הליכות הסביר לי שזו הייתה הדרך באותה העת לסייע לאדם לתקן דרכיו. הוא היה נשלח לשמש כעבד בבית אדם בעל מידות טובות שם זכה ללמוד כיצד לתקן דרכיו, דבר שככל הנראה לא זכה לו בחיים המאתגרים אותם עבר עד אותו שלב.]
- עבד שנרכש בקניה – ניתן להעבידו במשך 6 שנים בלבד ובשנה ה-7 יש לשחררו לחופשי.
אם העבד נשא אשה (עבריה) לפני שהפך לעבד, יש לשחרר אותם יחדיו.
- אם העבד נשא אשה במהלך שנות עבדותו (לפי רש"י המדובר באשה כנענית בלבד) ונולדו להם ילדים, העבד ישוחרר לבדו ואילו האשה והילדים ישארו עבדים.
- אם העבד בוחר שלא לצאת לחופשי על מנת להישאר עם אשתו וילדיו – על אדוניו להביאו אל הדלת / המזוזה ולרצוע את אוזנו כאות לכך שהוא נשאר לעבד מבחירה למשך כל ימי חייו.
- מדוע בדלת / משקוף? מכיוון שיהודי הוא עבד לאלוהים בלבד, אז אם הוא בוחר להמשיך לחיות כעבד לבן אנוש בשר ודם הרי שהוא מזלזל בברית עם אדונינו, המסומלת במשקופי הדלת אותם סימנו בדם בעת שאלוהים פסח על עם ישראל כשהכה בבכורות המצרים.
- מדוע באוזנו? רבי יוחנן בן זכאי מסביר שבאוזן זו שמע היהודי שאסור לגנוב, אך בחר להפר איסור זה ובאוזן זו המשיך ושמע שבני ישראל עבדים רק לאלוהים, אך הלך וקנה לו אדון אחר.
(בהמשך נלמד כי גם עבד זה ישוחרר לחופשי בשנת היובל).
דיני בת שנמכרה כשפחה:
- כאשר בת נמכרה כשפחה (אבות היו רשאים למכור את בנותיהם) – היא לא תשתחרר בתום 6 שנים.
- אם האדון לא רוצה לשאת אותה לאשה – האדון לא יכול למכור אותה לאחר והיא או אביה או קרובי משפחתה יכולים לפדות אותה חזרה בכסף.
- אם האדון מייעד אותה לבנו – עליה להתחתן עמו והאדון יחוייב בדיני המוהר.
- אם האדון לוקח אשה אחרת לעצמו – עליו לממן את הוצאות מחייתה של השפחה.
אם אף אחד מאלה לא מתקיימים (האדון או בנו לא נושאים את השפחה + האדון לא נושא אשה אחרת / נושא אשה אחרת ולא דואג להוצאות מחיית השפחה) – על האדון לשחררה לחופשי בחינם. וְאִם–שְׁלָשׁ–אֵלֶּה—לֹא יַעֲשֶׂה, לָהּ: וְיָצְאָה חִנָּם, אֵין כָּסֶף.
נזקי גוף ונפש הנגרמים על ידי אדם – ספר שמות, פרק כב – פסוקים יב-כז
- המכה איש והרגו – מות יומת מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת (מוות פיזי ומוות בידי שמיים).
- אם הרג את אותו אדם בשגגה – תינתן לו אפשרות לברוח אל מקום מקלט.
- אם הרג אדם במכוון וברח אל מקום המקלט – אין להעניק לו מקלט וניתן להוציאו בכח על מנת להורגו.
- המכה את אביו ואמו – מות יומת.
- הגונב איש על מנת למכור אותו לעבדות – מות יומת בתנאי שיש ראיות לכך שהחזיק באיש לפני שנמכר (דיני ראיות).
- המקלל את אביו ואמו – מות יומת.
- אם פרצה קטטה ואחד הניצים הכה אדם אחר באבן או ביד וכתוצאה מכך פצע אותו:
- אם הפצוע נרפא – על המכה לשלם לו פיצוי.
- אם מכה עבד או שפחה והורג אותה יש לנקום בו (עונש מוות), אך אם העבד / השפחה מתים רק כעבור מספר ימים הוא לא ינזק.
- אם במהלך קטטה אחד הניצים מכה בשוגג אשה הרה והיא מפילה כתוצאה מכך יהיה עליו לשלם על הנזק שגרם כפי שידרוש בעלה. אם ארע נזק גופני המכה ייענש באותו נזק שגרם נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. כדעַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה. (הרמב"ם מפרש שמדובר בפיצוי כספי ולא בכריתת איברים כתמורה)
- אם אדם גורם לאובדן עין העבד או השפחה או שובר שיניהם עליו לשלחם לחופשי.
שור נוגח – ספר שמות, פרק כב – פסוקים כח-לב
- אם שור נגח למוות באדם (או בילד) וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה יש להרוג את השור בסקילה ואין לאכול מבשרו; בעל השור לא ייענש (צער בעלי חיים נורא), אך אם זהו שור בעל עבר פלילי הידוע כאחד שנוגח והבעלים לא שמרו עליו וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, אז או שיהרגו גם את בעל השור, או שיטילו עליו לשלם פיצוי ובכך יפדה את נפשו.
- אם שור נגח למוות בעבד, או באמה – על בעל השור לשלם 30 שקלים לאדוני העבד/אמה והשור ייסקל למוות.
נזקי רכוש – ספר שמות, פרק כא – פסוקים לג-לו
- אם אדם כורה בור ולא מכסה אותו כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר–וְלֹא יְכַסֶּנּוּ ואל הבור נופל שור או חמור ומת, על כורה הבור לשלם פיצוי לבעלי החיה והגופה נתונה בידיו.
- אם שור של אדם יכה בשור אחר (ידחוף אותו בעוצמה בקרניו) עד שיהרוג אותו וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ, על בעל השור החי למכור אותו ואת ההכנסה יש לחלק באופן שווה בין בעל השור החי לבין בעל השור המת ויתחלקו גם בגופה באופן שווה, אך אם השור החי ידוע כשור בעל עבר פלילי הנוגח בשוורים אחרים, על בעלי השוורים להחליף ביניהם את השוורים, כך שהשור החי יעבור לבעל השור המת, והשור המת ישאר בחזקת בעל השור שנגח.
דיני גניבה – ספר שמות, פרק כא – פסוק לז; פרק כב – פסוקים א-ג
- אם אדם גנב שור או שה ושחט אותו או מכר אותו ונתפס, עליו לשלם חמש מן הבקר תחת השור וארבע מן הצאן תחת השה.
- אם נתפס גנב בשעת ליל ומכים את הגנב עד מוות אין חיוב לשלם פיצוי (כי הוא נחשב כמי שבא להרוג ונאמר כי "הבא להורגך השכם להורגו") אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה וָמֵת–אֵין לוֹ, דָּמִים, אך אם הגנב הוכה למוות בשעת יום (בשעה שהוא גלוי) זהו מעשה רצח (כי הוא לא נמצא בהסתר) אִם-זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ:. אם הגנב נותר בחיים עליו לשלם פיצוי פי שניים מהרכוש שנגנב.
נזק לצד ג' – ספר שמות, פרק כב – פסוקים ד-ה
- אם אדם שולח את בהמתו לאכול משדה או כרם אחר עליו לשלם את הנזק לבעל השדה/הכרם אליו פלשו.
- אם אדם מבעיר אש והיא מתפשטת ומכלה שדה של אדם אחר עליו לשלם לו את נזקו.
דיני שומרים – פרק כב – פסוקים ו-יד
- שומר חינם: כאשר אדם נתן לאדם אחר לשמור על רכושו ללא תמורה והרכוש נגנב
- אם נתפס הגנב יהיה על הגנב לשלם פי שניים משווי הרכוש שנגנב.
- אם לא נתפס הגנב, על השומר להישבע שלא שלח ידו ברכוש, אך אם ימצאו עדים שיעידו כי השומר משקר יהיה על השמור לשלם פי שניים כדין גנב.
- שומר בהמה: כאשר אדם נתן לאדם אחר לשמור על חית משק ללא תמורה והחיה מתה או נטרפה מבלי שהיו עדים למעשה
- על השומר להישבע שלא שלח ידו במקנה עליו שמר, וכך לא יהיה חייב לשלם דבר.
- אם החיה נגנבה ממנו, אזי הוא התרשל בתפקידו ועליו לשלם את שוויה לבעלים.
- אם החיה נטרפה עליו להביא עדים שיתמכו בכך ויהיה פטור מתשלום (רש"י מסביר שאם הבהמה נטרפה על ידי חתול בר או שועל או נמיה השומר כן יהיה חייב בתשלום, מכיוון שיכל למנוע את הטרפה)
- שאילת רכוש: כאשר אדם שואל רכוש או בעל חיים מחברו והרכוש נשבר או בעל החיים מת
- אם הבעלים לא היה עימו יהיה עליו לפצות את הבעלים בשווי הרכוש (כיוון שנחשד באופן שימוש חריג, דוגמת העמסת יתר את הבהמה).
- אם הבעלים היה עימו יהיה פטור מתשלום פיצוי (מכיוון שהבעלים היה עד לאופן השימוש ברכוש או בבעל החיים ויכל להגיב לו היה עד לאופן שימוש חריג).
- אם הרכוש או בעל החיים הושכר, דמי השכירות הם הפיצוי. (חכמי ישראל נחלקו ביניהם במקרה זה אם מדובר בשומר חינם או בשומר בשכר.)
איסורים שונים – פרק כב – פסוקים טו-ל
- אם איש פיתה אישה בתולה לשכב עימו עליו לשאת אותה לאשה בהסכמת האב. אם האב לא מסכים עליו לפצות אותו במוהר
- יש להרוג מי שעוסקת בכשפים מְכַשֵּׁפָה, לֹא תְחַיֶּה.
- יש להרוג מי שמבצע זממו עם בהמה כָּל-שֹׁכֵב עִם-בְּהֵמָה, מוֹת יוּמָת.
- יש להרוג מי שזובח לאלוהים אחרים.
- אסור להונות את הגר (על-פי רש"י גר הוא מי שעבר לגור בארץ שלא נולד בה) כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
- אלוהים מזהיר שינהג מידה תחת מידה עם מי שיפגע באלמנות וביתומים, כך שהמתעלל ימות וישאיר אחריו אלמנה ויתומים וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.
- אסור לדרוש החזר הלוואה מאדם עני ואסור להלוות לו בריבית. לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. (התורה משתמשת במילה נֶשֶׁךְ, מכיוון שהריבית דומה לנשיכת נחש. לכאורה פצעי הנשיכה קטנים ואינם ניכרים, אך הרעל שמחלחל לגוף כתוצאה מהנשיכה מגדיל את הנזק באופן ניכר עד סכנת מוות מבלי שהאדם מרגיש. כך גם הריבית שהנזק שנגרם ממנה נראה תחילה קטן, אך ככל שחולף הזמן היא גורמת לנזק כלכלי שספק אם אפשר להתאושש ממנו.)
- כאשר אדם לוקח מחברו חפץ בעירבון אשר משמש את האדם ממנו נלקח, דוגמת בגד לבוש, עליו להשיב לו את החפץ כאשר נזקק לו אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ–עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
- אסור לקלל את אלוהים ולא אדם הנושא בתפקיד ציבורי בכיר, דוגמת דיין או נשיא העדה. אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר.
- יש להפריש מן התבואה ולפדות את הבכורות בכסף ולמסור את בכורות המקנה ביום השמיני. בְּכוֹר בָּנֶיךָ, תִּתֶּן-לִי.
- יש לשמור על קדושה (להישמר ממאכלות אסורים) אסור לאכול בשר חיה שנמצאה מתה בשדה ויש להשליך את הבשר לכלב שיאכל אותו. וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.
דיני משפט – פרק כג – פסוקים א-ג
- אין להקשיב ללשון הרע לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא; ואין לשתף פעולה עם רשעים שמעלילים עלילות אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס.
- על הדיין לשפוט באופן עצמאי ולא ליטות אחרי דעת הרבים לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת
- אין להטות את הדין מתוך רחמים וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.
צער בעלי חיים – פרק כג – פסוקים ד-ה
- יש להשיב שור או חמור שאבד לבעליו, גם אם המוצא שונא את בעל האבידה כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ.
- יש לעזור לשור או חמור הכורעים תחת משא כבד, גם אם בעליו שנוא על אותו אדם כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ.
דיני משפט המשך – פרק כג – פסוקים ו -ט
- אין להטות את הדין לטובת אדם מסכן לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ, בְּרִיבוֹ. (על פי רש"י אדם אביון הוא אדם מדולדל שתאב לכל טובה)
- אסור לשקר במשפט ולא להעליל על אדם אחר כי בסופו של דבר אלוהים יבוא חשבון עם הרשע מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק; וְנָקִי וְצַדִּיק אַל-תַּהֲרֹג, כִּי לֹא-אַצְדִּיק רָשָׁע.
- אסור לקחת שוחד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. על-פי רש"י אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד סוף שתטרוף דעתו עליו וישתכח תלמודו ויכהה מאור עיניו:
- יש לנהוג בכבוד עם הגר גֵר, לֹא תִלְחָץ כי אנו בעצמינו היינו גרים במצרים כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
מנוחת האדם והארץ – פרק כג – פסוקים י-יב
- ניתן לעבוד את אדמת הארץ שש שנים בלבד, ובשנה השביעית יש לשמוט את העבודה ולנטוש את האדמה וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ ולאפשר לאביונים לאכול מתבואתה ומה שנותר יאכלו חיות השדה וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה. הכלל חל גם על הכרם ומטעי הזיתים כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.
- ששת ימים האדם עסוק בענייניו וביום השביעי עליו לשבות ולאפשר מנוחה גם לחיות המשק לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, בן השפחה והגר.
אלוהים אחרים – פרק כג – פסוק יג
- על עם ישראל להישמר מלהפר את ציוויי השם וּבְכֹל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, תִּשָּׁמֵרוּ ואסור עלינו להזכיר אלוהים אחרים וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ. רש"י מסביר שמכאן יש להיזהר מלהקלע למצב שבו עובד אלילים ישבע באלוהיו על מנת לרצות את העברי, למשל כשנכנסים לעסקאות עם מי שאינו יהודי.
שלושת הרגלים – פרק כג – פסוקים יד-יז
- עם ישראל מצווה לחגוג לאלוהים שלושה רגלים בשנה שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה (הרעיון בכל חג להודות לאלוהים על הצלת עם ישראל, ורק אז להתחיל את החגיגה ולא רק הסיפא):
- חג המצות – במועד חודש האביב של יציאת מצרים יש לאכול מצות במשך שבעה ימים, אחרת אנו מביישים את פני האל וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם שעשה עימנו חסד. (אמירה מאד אנושית שהכח העליון של היקום לא רוצה שבניו יביישו אותו. הבסיס לכל התורה זה הוקרת הטוב ועליי להתחזק בכך בעזרת השם. אהבתי את זה מאד).
- חג הקציר – חג הביכורים בו מביאים את ביכורי תבואת השדה.
- חג האסיף – כאשר אוספים את תבואת השדה שהתייבשה בימי הקיץ.
על עם ישראל להתפנות מענייניו במועדים אלה ולהקדיש את מיטב מרצו להודות לאלוהים על הטובה שעושה עם עם ישראל. זכות גדולה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה–יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶל-פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה.
[הערת שוליים
התורה קושרת את שלושת הרגלים לעונות החקלאיות: האביב, מועד ראשית התבואה ומועד איסוף התבואה ללמדנו שאין לקבל דבר כמובן מאליו, ואין לתלות זאת בטבע לא את עונות השנה ולא את התבואה ממנה ניזונים בני האדם, שהכל מידי השם.]
- אין לשחוט את זבח קורבן הפסח עד שמבערים את החמץ לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי ואין להתיר מהקורבן עד לאור הבוקר וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר.
דיני מאכלות – פרק כג – פסוק יט
- את ביכורי האדמה יש להקדיש לאלוהים רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ;
- אסור לבשל גדי בחלב של אימו לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. ומכאן פסקו חכמינו שאין לאכול חלב עם בשר. [איסור זה מוזכר שלוש פעמים בתורה; רש"י מפרש שהטעם לכך הוא איסור אחד לאכילה, שני להנאה ושלישי לבישול].
ההבטחה – פרק כג – פסוקים כ-לג
אלוהים מבשר למשה שהוא שולח מלאך שינחה את הדרך וישמור את עם ישראל עימו יש לנהוג בכבוד ולשמוע בקולו. אלוהים מבטיח שאם עם ישראל יקיים את העסקה, אלוהים יביס את כל אויבי ישראל וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו. כפי שאכן קרה מבחינה היסטורית.
חזרה על איסורים:
- אסור לעבוד אלוהים אחרים.
- יש לנתץ עבודת האלילים (הכוונה ככל הנראה בתחומי ארץ ישראל).
ברכות לבני ישראל:
- עבודת האלוהים מבטיחה ברכה על המזון, על המים ובריאות וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ.
- בני הארץ לא ידעו שכול ועקרות ויזכו באריכות ימים (כל עוד מקיימים את המצוות לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה, בְּאַרְצֶךָ; אֶת-מִסְפַּר יָמֶיךָ, אֲמַלֵּא. ייתכן גם מצב שבריאותו הגופנית של אדם נפגעת מדרכיהם הלא טובות של אחרים.
- אלוהים יזרע פחד באויבי ישראל ויביס אותם אֶת-אֵימָתִי, אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת-כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם ישלח את הצרעה שתגרש את העמים הזרים מן הארץ (עפ"י אבן עזרה מדובר במחלת דוגמת צרעת המחלישה את הגוף ועל פי רבינו בחיי מדובר במיני חרקים מזיקים, דוגמת יתושים וזבובים). וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי–מִלְּפָנֶיךָ. אלוהים יגרש אותם אט אט בשלבים פן הארץ תהיה שוממת פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה ועל מנת שבני ישראל יוכלו להתרבות בזמן זה וליישב את הארץ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ. אלוהים יתן בידי בני ישראל את הארץ מים סוף ועד הים התיכון וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים ומן המדבר עד נהר הירדן וּמִמִּדְבָּר, עַד-הַנָּהָר כי יגרש את עמי הארץ מפני בני ישראל. אלוהים מזהיר שאסור לכרות ברית עם עמי הארץ ולא עם אלוהיהם לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית וכי אסור להם להמשיך לשבת בארץ אחרת הם עתידים להחטיא את עם ישראל לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי בכך שיעבירו אותם לדתם כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.
חזרה לעתיד – פרק כד – פסוקים א-יא
אלוהים אומר למשה לעלות אליו (אל ההר) עם אחיו, אהרון, ועם בני אהרון, נדב ואביהוא ויחד עימם שבעים מזקני ישראל, אשר ישמרו מרחק וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק. משה ניגש לבדו אל אלוהים (נכנס בערפל). משה (יורד מההר) ומספר לעם את כל דברי אלוהים ואת כל המשפטים אשר שמע, והעם משיב שיעשו את דברי אלוהים. משה כותב את דברי אלוהים וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה.
[במחוגי הזמן
על-פי רש"י, הרמב"ן, הרשב"ם רבינו בחיי וחכמים נוספים חלקים אלו בפרשה התרחשו לפני מתן תורה. רש"י מוסיף שזהו יום ד' בסיוון, יומיים לפני מתן תורה.]
למחרת, משה משכים קום בבוקר לבנות מזבח לאלוהים בתחתית הר סיני עם שתים עשרה מצבות, אחת לכל שבט מבני ישראל. משה מזמן את הנערים (הבכורות) להקריב קורבנות לאלוהים ונוטל חצי מדם הקרבנות בכלים מיוחדים וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; ואת החצי הנותר זרק על המזבח.
משה מקריא באוזני בני ישראל את ספר הברית אשר כתב וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם (על-פי רש"י ספר זה הקיף מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה:) והעם משיב "נעשה ונשמע". וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. משה נטל מהדם והיזה על העם כאות לברית בין עם ישראל לבין אלוהים.
משה עולה אל אלוהים יחד עם אהרון ובני אהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והם רואים את אלוהים וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; שתחתיו לבנת ספיר (על-פי רש"י זוהי לבנה בצבע לבן זכר לשיעבוד במצרים) וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר תחתם הרקיע השולט על כל חיות הארץ וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר. אלוהים לא העניש את האצילים שראו אותו והם מסובים לאכול ולשתות.
[הערת שוליים
על-פי רש"י נדב ואביהוא וזקני ישראל כן נתחייבו במיתה בשריפה בגין ראיה זו, אך הקדוש ברוך לא רצה לערבב שמחה באבל והמתין לעת בה יפרע מהם. פרשנות]
אל לוחות הברית – פרק כד – פסוקים יב-יח
אלוהים קורא למשה לעלות אל ההר, שם ימסור לו את לוחות האבן, ואת התורה (שבכתב) ואת המצוות (שבעל-פה) שאלוהים בכבודו ובעצמו כתב עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.. משה קם עם משרתו ומשה עולה אל הר האלוהים הוא הר סיני (עפ"י רש"ח ואבן עזרה יהושוע ליווה את משה עד גבול הגזרה, שם קבע את אוהלו והמתין עד לשובו של משה מן ההר). בטרם נפרד מהעם, ביודעו שעשוי לעבור זמן ממושך עד שישוב, משה מבקש מזקני ישראל שינהלו את ענייני העם שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; ויפנו אל אהרון ואל חור אם יצטרכו בעצתם. וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. משה עולה אל ההר אשר עטוף בענן, הוא כבוד אלוהים, המכסה את ההר במשך שישה ימים וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-יְהוָה עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים. ביום השביעי אלוהים קורא אל משה מתוך הענן והמראה שנגלה הוא של אש האוכלת את ההר וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה, כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משה נכנס בענן ומטפס אל ראש ההר שם שוהה ארבעים יום וארבעים לילה וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.