פרשת השבוע – שמות

פרשת שמות

הפרשה הראשונה בספר "שמות" והפרשה ה-יג במספר בתורה.

מטאטא חדש – ספר שמות, פרק א – פסוקים א-כב

התורה מזכירה לנו את שמות 11 בני יעקב שירדו למצרים (לפי הסדר הבא: 6 בני לאה, ולאחריהם בנימין בן רחל ולאחריו 2 בני בלהה, שפחת רחל, ולאחריהם 2 בני זלפה, שפחת לאה) ושמספרם על משפחותיהם מנה 70 נפש. כעת מסופר לנו שבני כל אותו דור מתו וצאציהם התרבו והתעצמו מאד במצרים.

מלך חדש קם במצרים שלא הוקיר תודה לבני ישראל עבור שירותו הנאמן של יוסף וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. המלך סלד מעוצמתם של בני ישראל וביקש להחליש אותם על מנת להקדים תרופה מצרית למכה יהודית במצרים. המלך, שתוארו פרעה, הטיל עליהם מיסים כבדים ובנה שתי ערים בשם פִּתֹם ורַעַמְסֵס לשמור בהן את אוצרות המס. בני ישראל לא נשברו ואף התחזקו תחת ההתנכלות המצרית כי מה שלא הורג מחשל וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. על כן החליטו המצרים להעלות הילוך ולהעביד את בני ישראל בפרך. וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה הם נדרשו לבנות עבור המצרים ולעבוד בשדות המצרים בפרך. אם לא די בכך, מלך מצרים ציווה את שתי המיילדות העבריות של בני ישראל שִׁפְרָה ופּוּעָה להמית כל בן זכר (כנראה הן היו ממונות על כל שאר המיילדות של בני ישראל).

[הערת שוליים

התורה מציינת את השתייכותן האתנית של המיילדות לעם העברי וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת כפי שנתקלנו בכך בעבר במסופר על קורות אברהם וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי וקורות יוסף רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנו; כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים;

ניתן להבחין בכך שנעשה שימוש במונח 'עברי' כשמדובר בהתייחסות עמי האזור לאברהם וצאצאיו. מדוע 'עברי' דווקא? ייתכן שהמילה נובעת על שום התבדלותם באורח חייהם, הם מעבר אחד ועמי העולם מעברו האחר, כפי שהתחנכו בישיבת שם ועבר.]

המיילדות יראות שמיים בחרו שלא לציית לפרעה מחשש כי יעוררו חרון אפו של אלוהי ישראל. פרעה זועם על אי ציות להוראה ומזמן אליו את המיילדות שיסבירו את פשר מעשיהן. הן ממציאות הסבר כי הנשים העבריות שונות מהנשים המצריות בכך שהן נוהגות כחיות היולדות לבדן בשדה בטרם המיילדת מספיקה ליילדן כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.. אלוהים מברך את המיילדות על תעוזתן ומברך אותן בבתים (על פי רש"י הכוונה לבתי כהונה, לויה ומלכות).

פרעה לא נואש מרעותו ומצווה את כל עמו להשליך ליאור כל בן זכר שיוולד לבני ישראל. כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן. 

[הערת שוליים

המדרש מספר כי יועצי פרעה ניבאו שהמושיע של עם ישראל עומד להיוולד ושסופו במים. פרעה למד מכך שעליו להקריב את כל הזכרים ביאור על מנת שאותו מושיע ימצא את מותו כפי שניבאו. לו היה יכול להתייעץ עם יוסף, לפני שתקע לצאצאיו סכין בגב, היה לומד שפשר הדבר שמותו של משה עתיד להיגזר לאחר שיכה בסלע פעמיים על מנת להוציא ממנו מים, כפי שנלמד בפרשת חוקת.]

משה בתיבה – ספר שמות, פרק ב – פסוקים א-י

תינוק זכר נולד לזוג משבט הלוי. האם מסתירה את התינוק במשך שלושה חודשים על מנת לחמוק מרוע הגזרה וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים., אך חשה שהסכנה גדולה מדי ולא תוכל להמשיך להסתירו. על כן היא יוצרת תיבה קטנה מעץ גומא וממלאת אותה בחימר ובזפת על מנת שתצוף על פני המים. היא שמה בה את התינוק ומניחה את התיבה בין קני הסוף שעל גדת היאור. וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. אחותו הגדולה עומדת מרחוק ומביטה במתרחש, אולי תבחין מה עלה בגורלו.

באותה עת בת פרעה ירדה לרחוץ ביאור, כשנערותיה מלוות אותה, והיא מבחינה בתיבה בין קני הסוף. היא שולחת את אמתה להביא את התיבה וכשבת פרעה פותחת אותה היא מבחינה בתינוק רך השנים בוכה בעודו מוטמן בתוכה. רחמיה נכמרו עליו והיא מזהה שמדובר בילד עברי וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

אחות התינוק שהתבוננה במתרחש מהצד ניגשת כעת אל בת פרעה ומציעה לה שתקרא לאשה עברית מיניקה שתניק את הילד (ככל הנראה על מנת להרגיע את בכיו). בת פרעה מסכימה לכך והאחות בחכמתה מזמינה את אמו של התינוק. בת פרעה מבקשת מהאשה (מבלי לדעת שהיא אם התינוק) שתניק את התינוק ותקבל שכר על כך והאם כמובן מסכימה ועושה כן. השנים חולפות והילד גדל כבנה של בת פרעה. היא מעניקה לו את השם משה על שום שנמשה מן היאור וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

לוקח את החוק המצרי לידיים – ספר שמות, פרק ב – פסוקים יא-כב

משה גדל בארמון המלוכה בהיותו מודע להשתייכותו לעם העברי והוא ער לסבלם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם באחד הימים הוא מבחין באיש מצרי המכה איש עברי, הוא מביט סביבו ולאחר שמוודא שאין איש הרואה אותם הוא מכה את המצרי עד מוות וקוברו בחול וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. למחרת הוא יוצא לרחובות ומבחין באיש עברי המכה איש עברי, מתערב ביניהם ומבקש/דורש מהמכה הסבר למעשיו וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. אותו עברי משיב לו בהתרסה שאין לו זכות לשפוט אותו כשהוא בעצמו הרג אדם מצרי הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי;. משה מבין מכך שהמעשה שעשה לא נותר בגדר סוד, ואכן השמועה נפוצה עד לפרעה ששומע על כך ומבקש להרוג את משה.

משה נמלט על חייו אל ארץ מִדְיָן ומתיישב על הבאר (מזכיר את סיפור יעקב בפרשת ויצא).

[אצבע על המפה

מיקומה של ארץ מדין המקראית בצפון מזרח ערב הסעודית של ימינו לחופי ים סוף, ואולי מכאן מקור המילה הערבית مدينة "מדינה" שמשמעותה עיר. העיר المدينة אל מדינה שבערב הסעודית היא העיר השנייה בחשיבותה בעולם האסלאם]

בנות כהן מדין, (יש 7 במספר) מגיעות אל הבאר על מנת לדלות מים להשקות את צאן אביהן, אך הרועים הזכרים גירשו אותן (הרמב"ן מסביר לנו שהרועים הזכרים נהגו לדלות מים לפני הנשים, ואילו באותו יום הנשים הקדימו אותן ועל כן גירשון). משה חס על הנשים ודלה מים על מנת להשקות את צאן הנשים וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. הנשים חזרו לבית אביהן מוקדם מהרגיל וכעת מגלה לנו התורה ששמו רעואל (נודע גם בשם 'יתרו'). הוא שואל לפשר הסיבה שהקדימו את שובן והן מספרות את אשר ארע להן אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן. רעואל מבקש להכיר לו טובה תחת טובה ומבקש מבנותיו שיזמינו את האיש המצרי לסעוד עימם. משה נענה להזמנה והכהן מעניק למשה את בתו, ציפורה, שתהיה לו לאשה. הם מביאים ילד לעולם ומעניקים לו את השם גֵּרְשֹׁם על שום היות משה זר בארץ זרה גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

כשהלב בוכה – ספר שמות, פרק ב – פסוקים כג-כה

מלך מצרים מת ובני ישראל ממשיכים להיאנק תחת עבודת הפרך הקשה. הם זועקים זעקות שבר שעולות לשמיים אותן שומע בורא עולם וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. אלוהים זוכר את הברית שכרת עם אברהם, יצחק ויעקב עד לעינוי שעוברים בניו ויודע את הצער אשר על ליבם וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים. 

הנבחר – ספר שמות, פרק ג – פסוקים א-כב

משה רועה את צאן חותנו, יִתְרוֹ כהן מדין, ומטפס עימם על הר חורב חֹרֵבָה (הידוע לנו כהר סיני). מלאך אלוהים נגלה אליו באש האוחזת בשיח הַסְּנֶה. משה מבחין בסנה בוער באש, אך השיח לא נאכל ממנה, ועל כן משה מתקרב לחזות בפלא. אלוהים קורא לו מתוך האש ומשה משיב לו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (באופן זהה לאופן שבו קרא ליעקב כשחשש לרדת למצרים בפרשת ויגש). אלוהים מורה למשה להסיר נעליו כי אדמה זו קדושה שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא. אלוהים מסביר לי כי הקול המדבר אליו הוא קול אלוהים אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; משה מסתיר את פניו מתוך יראת שמיים מוחשית (אשרי האיש שזכה לכך). אלוהים מגלה למשה שראה את סבל עמו רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי, שמע את זעקותיהם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו,ידע את מכאוביו ובחר לרדת לעולם על מנת להציל את העם ולהעלותו אל ארץ כנען אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ מקום מושבם של עמים רבים הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אלוהים מורה למשה להיות שליח אלוהים לדבר עם פרעה על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים.

משה חושש שאינו ראוי לעמוד מול פרעה ואינו ראוי לשליחות שכזו מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. אלוהים משיב שלא יעזוב אותו והאות שיעיד על היותו שליח אלוהים הוא שלאחר צאתם ממצרים הם יחזרו להר זה ויעבדו את אלוהים (ואת מה שיקרה אז נלמד לאורך כל ספר  "ויקרא").

משה ממשיך להביע חשש וספקות. הוא שואל את אלוהים מה יענה לעם ישראל אם ישאלו אותו את שם אלוהים כהוכחה לכך שהוא מדבר בשמו. אלוהים משיב אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וכן כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וכן ששמו הוא הברית בינו לבין אברהם, יצחק ויעקב (עדות עמוקה לאהבה הגדולה של אב לבניו) יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.

אלוהים מורה למשה לאסוף את זקני ישראל ולבשר להם שהוא מדבר בשם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב ושבישר לו שיעלה את עם ישראל מארץ מצרים. לאחר שהם ישמעו בקולו של משה, עליהם ללכת למלך מצרים וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם  ולבקש ממנו לתת להם ללכת למדבר למשך שלושה ימים על מנת לזבוח לאלוהיהם. אלוהים מגלה למשה שהוא יודע שמלך מצרים יסרב לבקשה, ועל כן יכה בו בעוצמה עד שיאות לשלח את העם וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. אלוהים אף מבשר למשה שעם ישראל (מוכה וחסר כל) ייצא ממצרים עם שלל רב.

משא ומתן – ספר שמות, פרק ד – פסוקים א-יז

משה ממשיך להביע חשש שלא יאמינו לו ויטענו שהוא משקר כשיבשר להם שנגלה לו אלוהים. אלוהים מוצא את הדרך לשכנע את משה. הוא שואל אותו שאלה רטורית מה הוא מחזיק בידו ומשה משיב שזהו מטה. אלוהים מורה לו להשליך את המטה ארצה. משה עושה כן והמטה הופך לנחש וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ. משה נבהל ונס מפניו. אלוהים מורה לו לאחוז בזנב הנחש, משה עושה כן והנחש חוזר והופך למטה. אלוהים מספר לו שזה האות שיסייע לו לגרום לבני ישראל להאמין שהוא מדבר בשמו לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם. אם זה לא מספיק לשכנע את אלה שיטענו שמדובר בזריזות ידיים, אז אלוהים מוסיף סימן על טבעי נוסף. הוא מורה למשה להכניס ידו לחיקו (רבי אבן עזרא ז"ל פירש כי מדובר בבית השחי ואחרים אמרו שמדובר בבגד הסמוך לחזה), משה עושה כן וכשמוציא ידו מגלה שהיא מצורעת לבנה כשלג. אלוהים מורה לו להחזיר את ידו לחיקו. משה עושה כן וכשמוציא ידו מגלה שהיא חזרה למצבה כפי שהייתה.

אלוהים מעודד את משה שאם לא יאמינו לאות הראשון (מטה שהופך לנחש וחוזר להיות מוט) יאמינו לשני (יד שהופכת למצורעת וחוזרת להיות בריאה), וגם אם לא יאמינו לשני האותות הוא מבשר לו את הסימנים בהם יכה את מצרים:

• על משה לקחת מים מן היאור ולשפוך אותם על האדמה. המים יהפכו לדם.

משה מביע חשש שהוא כלל לא מתאים לתפקיד כיוון שנדרש אדם שיודע לדבר לקהל כהלכה לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי תוך שאנו מבינים ששיח זה ביניהם נמשך כבר מספר ימים גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: ואילו הוא מעיד על עצמו כאיטי בדיבורו ושאינו מתנסח היטב כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.

[המדרש מספר שכשמשה גדל בבית המלוכה הוא נהג בעזות עם פרעה והשליך את הכתר מראשו. יועצי המלך הזהירו אותו שילד זה עתיד למרוד בו ופרעה פסק לערוך מבחן. בפני הילד משה הציבו שתי קערות, באחת יהלומים ובשנייה גחלים לוחשות. אם הילד יבחר ביהלומים הרי שהוא תאב בצע ויש להרגו. משה אכן הושיט ידו לקטוף לו יהלום, אך מלאך משך את ידו והניחה בגחלים. משה שם גחל בפיו ונכווה. כך ניצלו חייו ועקב כך נפגע דיבורו.]

אלוהים מזכיר למשה שהוא זה שברא פה לאדם והוא זה שמחליט מי יהיה בריא ומי בעל מום מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה. ומבקש ממנו שיבצע את השליחות ואלוהים בכבודו ובעצמו ישמש לו כפה ויורה לו את אשר ידבר. משה מבקש מאלוהים שיבחר בשליח ראוי יותר (רמיזה לאחיו אהרון) שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח. נסיונות ההתחמקות של משה מכעיסים את אלוהים שמשיב לו שהוא יודע שאחיו אהרון ידבר היטב ומרגיע את משה שאחיו ישמח מאד לקראת שובו של משה למצרים. הוא מבקש ממשה שישתף את אחיו בדברים ואלוהים ידריך את שניהם בדיבור ויורה להם כיצד לפעול. תפקיד אהרון יהיה לדבר אל העם, בעוד משה יהיה לו לאלוהים (מפקד עליון מחולל ניסים) הָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים. אלוהים מסיים בבקשה ממשה שיקח איתו את המטה כיוון שמטה זה ישמש אותו לחולל את אותות השם.

חזרה לעתיד – ספר שמות, פרק ד – פסוקים יח-לא

משה מבשר לחותנו, יתרו, כי החליט לשוב למצרים לבדוק את שלום אחיו אם עדיין נותרו בחיים (אמירה קשה ביותר). יתרו מברך אותו לֵךְ לְשָׁלוֹם. אלוהים קורא למשה לשוב למצרים ומבשר לו שכל מי שביקש להורגו (עבור הריגת המצרי הרשע) מת בעצמו. משה ומשפחתו (כעת אנו מגלים שנולד לו יותר מילד אחד) רוכבים על חמור בדרכם למצרים. משה מציית לאלוהים ולקח גם את המטה עימו. אלוהים מורה למשה לעשות את כל המופתים (נחש, צרעת ודם) בפני פרעה ומפתיע אותי מאד כשמוסיף כי יחזק את ליבו של פרעה לסרב לשלח את עם ישראל וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם. אלוהים מורה למשה לומר לפרעה שבני ישראל הם בנו בכורו של אלוהים ואם הוא לא ישלח אותם לחופשי, אז אלוהים יהרוג את בנו בכורו.

בדרכם חלה משה ונמצא בסכנת מוות. אשתו ציפורה החליטה למול את בנה באמצעות אבן צור, ומעשה זה הציל את משה ובירך אותו ברפואה. (רש"י מסביר שמשה נענש על כך שהעדיף להתעסק בלינה במקום למול את בנו, אליעזר, שהיה רך בימים).

אלוהים מדבר אל אהרון ומורה לו לצאת לקראת משה. הם נפגשים בהר סיני ואהרון מנשק את אחיו באחוות אחים וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים–וַיִּשַּׁק-לוֹ. משה מבשר לאהרון את דברי אלוהים ואת האותות שציוה לו. משה ואהרון מקיימים את ציווי האל ואוספים את כל זקני ישראל. אהרון מספר להם על הדברים שדיבר אלוהים אל משה, ואהרון הוא זה שעושה את הסימנים לעיניהם. הם מאמינים לדברים ומשתחווים.

מנסים בטוב – ספר שמות, פרק ה – פסוקים א-כג

משה ואהרון מגיעים יחדיו לדבר עם פרעה ומודיעים לו שאלוהי עם ישראל מורה לו לשלח את העם לחופשי והם יחגגו לאלוהים במדבר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. פרעה מבטל את דבריהם בזלזול באלוהים מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל ומסרב לבקשה לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.

[הערת שוליים

ומכאן אנו לומדים שמי שהוא כפוי טובה (לא זכר את החסד שעשה יוסף למצרים) סופו שיכפור באלוהים.]

הם מוסיפים ומבקשים מפרעה שיאפשר לעם לצאת למדבר למשך שלושה ימים על מנת לזבוח לאלוהים אחרת יפגעו ממחלה או ממלחמה. פרעה קורא להם להפסיק להציק בנושא ושיחזרו לעיסוקיהם (כנראה גם אהרון זכה למעמד מיוחד) לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו; לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם.. אין בכוונתו להפסיק את העבודה הרבה המוטלת כעת על בני ישראל הֵן-רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ; וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם, מִסִּבְלֹתָם.

חילופי הדברים גורמים למלך מצרים להקשיח את תנאי העבדות של בני ישראל. הוא מורה לנוגשים (אנשים מצרים) ולשוטרים (לפי רש"י אלו היו עבדים מבני ישראל שממונים על אחיהם) להפסיק לתת לעם תבן שבאמצעותו הם יוצקים את הלבנים לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים–כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם:, כך שבני ישראל יצטרכו לקושש בעצמם את התבן הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן. אך בה בעת לא לגרוע ממכסת הלבנים שעליהם ליצוק בכל יום. ומדוע? כי העבדים חלשי אופי כִּי-נִרְפִּים הֵם וצריך להגביר את עבודות הפרך כדי שלא יהיה להם פנאי לחשוב על ישועה נכזבת (לכבות כל ניצוץ של תקווה). נוגשי העם והשוטרים מוציאים לפועל את הגזירה והנוגשים מכים באכזריות את השוטרים מבני ישראל כשהעבדים לא עומדים במכסה היומית וַיֻּכּוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עם ישראל כורע תחת עול העבדות. השוטרים זועקים לפרעה מדוע הוא נוהג כך כלפי עבדיו באופן שלא מותיר להם כל סיכוי להצליח לעמוד בגזירה. פרעה מבטל את תחינותיהם בזלזול בטענה שהם חלשים וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים ומסגיר את כעסו בהאשמות שעל שום רפיונם הם מבקשים לזבוח לאלוהיהם (אצבע מאשימה כלפי משה ואהרון). פרעה גוזר עליהם לשוב לעבודת הפרך באותם התנאים. עוד הם יוצאים מאת פרעה והם פוגשים במשה ואהרון ומשמיעים כלפיהם האשמות קשות שאלוהים ישפוט אותם על שום שגרמו לכך שפרעה יתאכזר לעם בצורה כה קשה הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ. משה משמיע לאלוהים שאלות קשות וכואבות מדוע הוא מזיק לעם? אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה ומדוע שלח אותו? לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. עוד מאשים משה את אלוהים שמאז ששלח אותו לדבר עם פרעה בשמו, הרי שבפועל ההפך הוא שקרה ופרעה רק הוסיף להתאכזר לעם וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה בעוד אלוהים לא נקף אצבע למען הצלתו. וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ.

– ספר שמות, פרק ו – פסוק א

אלוהים משיב למשה באופן חד משמעי שכעת יראה את אשר יעשה לפרעה וכי הוא עתיד לשלחם לחופשי ולגרשם מארצו, ובמילים אחרות הוא עומד לחטוף! עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.