פרשת השבוע – שלח

כלב בן יפונה, נציג שבט יהודה, משתיק את ההמולה, מצהיר בביטחון כי בכוחם לעלות ולרשת את הארץ וקורא לעשות כן. יתר המרגלים מתנגדים לדבריו, פונים לעם ישראל ומוציאים דיבה על הארץ: אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, היושבים בה בעלי מידות (גדולים במימדיהם) וקיימים בה ענקים שאנו חגבים לעומתם.

[הערת שוליים

על מה נענשו המרגלים? הם הרי נתבקשו לספר את אשר ראו ואכן עשו זאת.

המרגלים נענשו על כך שבחרו לפרש בצורה שלילית את מה שעיניהם ראו ולא זו בלבד, אלא שזרעו פחד בעם ישראל, בעוד שנתבקשו לתת דיווח למשה ולאהרון בלבד (כפי שאומרים בדורותינו "כל אחד נהיה לי מומחה"). המדרש מספר כי המרגלים חזו בהלוויות של אישים חשובים במהלך מסעם ובעוד יכלו לפרש זאת כדרכו של אלוהים להגן עליהם על מנת שלא יחשדו בזרים המגיעים למקום ישוב ויטעו לחשוב אותם כזרים המגיעים לחלוק כבוד אחרון למת, הרי שהם בחרו לפרש זאת כארץ רעה שמזג האוויר שבה גורם לאנשים למות בה, למרות חוזקם, ובכך זרעו פחד ומרי בעם. הכל בעיני המתבונן ומוטב לחשוב היטב לפני שמדברים דברי שלילה.]

דיבת הארץ – ספר במדבר, פרק יד, פסוקים א-לח

עדת ישראל נחרדת למשמע הדברים וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא ומביעים תרעומת קשה בפני משה ואהרון. הם מאשימים (בשיא חוצפתם) את אלוהים על שום שהוציא אותם ממצרים רק כדי שימותו בידי עם זר וקוראים זה לזה לחזור למצרים. משה ואהרון מגיבים בצורה קשה, נופלים ארצה ויהושע בן נון (מטה אפרים) וכלב בן יפונה (מטה יהודה) קורעים את בגדיהם לאות אבל. הם משיבים לעם כי לא זו בלבד שהארץ טובה, אלא אם אלוהים חפץ בכך שהביא אותם עד הלום הרי שארץ זבת חלב ודבש היא. הם קוראים לעם שלא למרוד באלוהים, כי כל עוד השם איתם אין לפחד מהעמים השוכנים בארץ. עדת ישראל מסרבת לקבל את הדברים ומתוך תסכול, כאב וזעם קוראים לרגום אותם באבנים. כלו כל הקיצין וכבוד אלוהים נגלה באוהל מועד אל כל בני ישראל (הקש ששבר את גב הגמל, רגע לפני שהגמל שובר להם את הצורה) בקריאה קשה הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע.

[הערת שוליים

פסוק זה הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת מהווה מקור לחיוב בעשרה אנשים לצורך תפילה בציבור.

מקור החיוב בתפילה במניין הוא בפסוק לֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם (ספר ויקרא, פרק כב, פסוק לב). הגמרא הסיקה שהמינימום הנדרש לצורך קידוש השם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הוא עשרה מתוך היבדלות משה ואהרון מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת משמע מעשרת המרגלים שהוציאו את דיברת הארץ רעה].

אלוהים שואל את משה עַד–אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה האם לא די להם באותות והמופתים שראו במו עיניהם? אכה אותם ואהפוך אותם לגוי גדול. משה מתגייס להצלת העם בפיקחות ובתעוזה רבה ואומר לאלוהים כי המצרים כבר סיפרו ליושבי הארץ על כך שאלוהים הוא חלק מהעם, שהושיע אותם בכוחו הגדול, והוביל אותם יומם ולילה וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה, כך שאם ימית אותם עכשיו הוא יבוזה בעיני הגוים על כך שלא עמד בשבועה ושחט את העם לו נשבע. (וכאן נולד מה שידוע בימינו בשם "החוצפה הישראלית").

ומכאן נוקט משה בטקיקה של חנופה ותחינה (אמנות המשא ומתן) יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב–חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֺן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה—פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל–בָּנִים, עַל–שִׁלֵּשִׁים וְעַל–רִבֵּעִים ומבקש מאלוהים לסלוח לעם כגודל החסד שעשה עימו. אלוהים ניאות סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ אך זעמו לא שכך עלחוצפתו הגדולה של העם ועל כן מודיע למשה ולאהרון כי כל בני עשרים שנה ומעלה ימותו במדבר והצעירים יזכו להיכנס לארץ רק לאחר שיסבלו בנדודים קשים במדבר במשך 40 שנה; על עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ נגזר למות במגיפה, בעוד כלב בן יפונה ויהושע בן נון שנחלצו להגנתה יוותרו בחיים.

ההעפלה והנפילה – ספר במדבר, פרק יד, פסוקים לט-מה

משה מספר את הדברים לעם ישראל והם מתאבלים על כך. השכם בבוקר חלקם עולים על ההר לנסות להילחם בעמים הזרים ומשה קורא להם שלא לעשות כן אַל–תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם. אותם לוחמים ממאנים להקשיב בקולו וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל–רֹאשׁ הָהָר; ונופלים בידי העמלקים והכנענים וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד–הַחָרְמָה.

[הערת שוליים

רגע של עברית –

• מכאן מקור המילה "מעפילים" וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל–רֹאשׁ הָהָר; מי שעלו לארץ ישראל ללא אישור רשמי.
• מכאן נולד הביטוי "להכות עד חורמה" וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד–הַחָרְמָה משמע לפעול עד לחיסול מוחלט של בעיה, כפי שהעמלקים רדפו אחר המעפילים עד העיר חרמה והיכו בהם עד אובדנם.]

מנחות ונסכים – ספר במדבר, פרק טו, פסוקים א-טז

אלוהים מצווה את משה לדבר אל בני ישראל לאמור כי כאשר תָבֹאוּ, אֶל–אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם עליהם להקריב קרבנות ובעת הקרבת קורבן נדר או נדבה או מועדים יש להוסיף מנחות ונסכים מן היין ומן הסולת במידות שהיו נהוגות באותה התקופה ("עישרון" למוצק ו-"הין" לנוזלים).

• קורבן מנחה – עשרון סולת + ¼ הין שמן;
• קורבן עולה / זבח –
  • אם מקריב כבש –  ¼ הין יין על כל כבש;
  • אם מקריב איל – שני עשרונים סולת בלולה ב- _1/3 הין שמן + _1/3 הין יין נסך עבור כל איל;
  • אם מקריב בן בקר (גם עבור קורבן שלמים) – שלושה עשרונים סולת בלולה ב-½ הין שמן + ½ הין יין עבור כל בן בקר בקר;

התורה מצווה כי לאחר הכניסה לארץ החוקים יחולו באופן שווה על בני ישראל ועל הגרים. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם.

הפרשת חלה – ספר במדבר, פרק טו, פסוקים יז-כא

אלוהים מצווה את משה לדבר אל בני ישראל לאמור כי לאחר שיכנסו אל הארץ, עליהם להפריש תרומה בעת אפיית לחם רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם—חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה [וכאן נולדה המילה "חלה"]

שגגה, זדון וקללה – ספר במדבר, פרק טו, פסוקים כב-לא

אם בני ישראל לא מקיימים את המצוות בשל שגגה, עליהם לכפר בקורבנות:

• טעות שנשעתה לעיני כל העדה – יש להביא פר לקורבן עולה ושעיר עזים לקורבן חטאת; הכהן יכפר עבור כל העדה.
• טעות של אדם בודד – יש להביא עז לקורבן חטאת;  הכהן יכפר על נפשו של אותו אדם.

אם אדם חוטא בזדון או מקלל את השם – דינו מיתה נִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

המקושש – ספר במדבר, פרק טו, פסוקים לב-לו

בני ישראל מגלים איש המקושש עצים בשבת ומביאים אותו אל משה ואל אהרון; וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר:  כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה–יֵּעָשֶׂה לוֹ. אלוהים מצווה את משה להמית את אותו אדם בסקילה; העדה מוציאה אותו על מחוץ למחנה ומקיימת את גזר הדין;

[הערת שוליים

זה אחד מחמישה מקרים בהם משה רבנו פונה לאלוהים בבקשה שיכריע בסוגיה, ובמקרה זה כיצד יש להרוג את החוטא.

הגר"א (הגאון מוילנא) קבע להם ראשי תיבות מנצפ"ך:

מקושש (עצים);

נוקב (שם השם);

צלפחד (בנות צלפחד שביקשו נחלה);

פסח (שני);

כזבי (בת צור וזמרי בן סלוא)].

מצוות ציצית – ספר במדבר, פרק טו, פסוקים לז-מא

אלוהים מצוות את משה לדבר אל בני ישראל לאמור לקבוע תמיד ציצית בכנפי בגדיהם, ולקבוע בה פתיל תכלת; מטרת הציצית להזכיר לנו את כל מצוות אלוהים ולקיימן; כשנסתכל ונאחוז בה נזכור שלא להתפתות אחרי תאוותינו ואחרי מראה עינינו שגורמים לנו לזנות; היא תזכיר לנו שעלינו לקיים את מצוות השם שגאל אותנו ממצרים.

[ופסוקים אלה נקראים מדי בוקר בתפילת שחרית מיד לאחר תפילת שמע]

לז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.  לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֺת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.  מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֺתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם.  מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  {פ}