הפרשה ה-20 במספר בסדר פרשות התורה והפרשה השמינית בספר "שמות".
זו הפרשה היחידה מתחילת ספר שמות ועד לסוף ספר במדבר, שבה שמו של "משה" לא מוזכר באופן מפורש, ובאופן סמלי תמיד קוראים אותה סמוך ליום ז' באדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבינו, כאילו התורה רוצה לומר לנו שעל אף הכבוד הרב השמור למשה רבינו, היא אינה תלויה באף אדם.
חכמים מוסיפים ומסבירים זאת בכך שכשמשה התחנן בפני אלוהים שיסלח לעם ישראל על חטא העגל הוא אמר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וקללת חכם מתקיימת, אפילו היא על תנאי.
נר התמיד – פרק כז – פסוקים כ-כא
אלוהים מדבר אל משה לצוות את בני ישראל להשתמש בשמן זית זך כתית למאור, באמצעותו ידליקו נר תמיד (נרות המנורה אותן יש להדליק מדי ערב). וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית—לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.
[על המדף
על-פי רש"י שמן כתית הוא שמן שנכתש במכתשת ולא נטחן בריחיים עד שהוציאו ממנו טיפה ראשונה.]
את הנר יש להדליק באוהל מועד מחוץ לפרוכת שעל ארון העדות. על אהרון ובניו להדליק את הנר מערב ועד בוקר וכך גם בדורות שיבואו אחריהם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הכהנים – פרק כח – פסוקים א-ג
אלוהים מכתיר את ראשוני הכהנים בעם ישראל והם אהרון ובניו, נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן. יש להכין עבורם בגדים מיוחדים לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת. על משה לדבר אל חכמי הלב, אלו שהחוכמה אצלם היא במעשים טובים ולא בידיעה בלבד (כי את התורה יש לקיים מתוך תשוקה) וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל–כָּל–חַכְמֵי–לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה והם אלו שיכינו את בגדי אהרון. הבגדים אותם יש להכין:
- חושן (תכשיט כנגד הלב)
- אפוד
- מעיל
- כותונת תשבץ (על-פי רש"י המשבצות היו גומות עשויות בתכשיטי זהב לשבץ בהן אבנים טובות)
- מצנפת
- אבנט (חגורה)
(התורה לא מונה את המכנסיים; כלי יקר מפרש שזהו פריט לבוש הנועד לכסות את המבושים ולא יוצרים אותו לשם כבוד).
את בגדי הלבוש יש ליצור מהחומרים הבאים:
- זהב.
- תכלת (על-פי רש"י זהו צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק).
- ארגמן (על-פי רש"י זהו צמר צבוע ותולעת שני [על-פי הרמב"ם זהו צמר הצבוע בצבע השני (גוון אדום) ויש המפרשים זאת כמשי].
- תולעת שני [על-פי הרמב"ם זהו צמר הצבוע בצבע השני (גוון אדום) ויש המפרשים זאת כמשי].
- שש (פשתן) שזור. שֵׁשׁ מָשְׁזָר
האפוד – פרק כח – פסוקים ד-יב
פריט לבוש עבור הכהנים – האפוד
יש ליצור את האפוד מהפריטים הבאים:
- זהב.
- תכלת (על-פי רש"י זהו צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק).
- ארגמן (על-פי רש"י זהו צמר צבוע ותולעת שני [על-פי הרמב"ם זהו צמר הצבוע בצבע השני (גוון אדום) ויש המפרשים זאת כמשי].
- תולעת שני [על-פי הרמב"ם זהו צמר הצבוע בצבע השני (גוון אדום) ויש המפרשים זאת כמשי].
- שש (פשתן) שזור. שֵׁשׁ מָשְׁזָר
אופן האריגה מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב (בדומה לתיאור פרוכת המשכן; על-פי רש"י הכוונה שכל צד של האפוד יש לארוג באופן שונה).
הוראות הכנה:
- יש לתפור שתי כותפות ולחברן לקצות האפוד.
- גם את חשב האפודה (האביזר שמאפשר לחבר ולהסיר את האפוד) יש להכין מאותם פריטים. (על-פי רש"י הכוונה שיש ליצור אותם יחד ולא לארוג אותם בנפרד ולחבר).
- יש לקחת שתי אבני שוהם ולכתוב עליהן את שמות השבטים וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לפי סדר הלידה, שמות שישה שבטים על כל אבן.
- את מלאכת חריטת השמות יש לבצע במומחיות מַעֲשֵׂה חָרַשׁ ויש לעטר כל שם במשבצת זהב.
- לאחר חריטת השמות יש לשבץ את שתי אבני השוהם בכותפות האפוד וכך ישא אהרון הכהן את שמות השבטים כאות זיכרון בפני אלוהים בעת עבודת הכהן הגדול בקודש המשכן. אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
משבצות ושרשראות זהב – פרק כח – פסוקים יג-יד
פריטי לבוש נוספים עבור הכוהנים – משבצות ושרשראות זהב.
- יש ליצור משבצות זהב (עפ"י הרשב"ם זהו מעין מגש זהב עם גומות שניתן להכניס דרכן את שרשראות הזהב).
- יש ליצור שרשראות זהב מחוטי זהב הקלועים זה בזה (עפ"י ספורנו הן היו מונחות מקצה הכותפות עד לקצה החושן).
חושן המשפט – פרק כח – פסוקים טו-ל
פריט לבוש עבור הכוהנים – חושן המשפט וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב
יש ליצור אותו במאפיינים דומים לאפוד שהם מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב ומאותם פריטים:
- זהב.
- תכלת (על-פי רש"י זהו צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק).
- ארגמן (על-פי רש"י זהו צמר צבוע ותולעת שני [על-פי הרמב"ם זהו צמר הצבוע בצבע השני (גוון אדום) ויש המפרשים זאת כמשי].
- תולעת שני [על-פי הרמב"ם זהו צמר הצבוע בצבע השני (גוון אדום) ויש המפרשים זאת כמשי].
- שש (פשתן) שזור. שֵׁשׁ מָשְׁזָר
צורת החושן:
- מבנה ריבועי.
- בעל מבנה כפול (על-פי הרשב"ם כמעין כיס אליו מכניסים את האורים והתומים).
- אורכו זרת ורוחבו זרת.
החושן עשוי מארבעה טורים (טור בתורה = שורה) של שלוש אבנים טבעיות מִלֻּאַת אֶבֶן (על-פי רש"י והרשב"ם משום שממלאות את גומות החושן) וטובות בכל אחד:
- טור א' – אבן האודם, אבן הפטדה ואבן הברקת טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת–הַטּוּר, הָאֶחָד.
- טור ב' – אבן הנפך, אבן הספיר ואבן יהלום וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי–נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם.
- טור ג' – אבן הלשם, אבן השבו ואבן האחלמה לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה.
- טור ד' – אבן התרשיש, אבן השוהם ואבן הישפה וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה.
שיבוץ אבני החושן:
- יש לשבץ את האבנים בתוך שקעים המוקפים במסגרות זהב.
- כל אבן משוייכת לשבט מסוים הָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל ועל כל אבן יתנוסס שם השבט.
- את החושן יש לתלות באמצעות שרשראות זהב (אותן הזכרנו מעלה)
יש ליצור שתי טבעות זהב אותן יש לקבוע על קצות החושן ולהעביר בהן את שרשראות הזהב שיחברו בין כותפות האפוד ועד לטבעות החושן וכך החושן יהיה תלוי כנגד החזה של הכהן. יש לרכוס את טבעת החושן אל טבעת האפוד באמצעות פתיל תכלת, כך שהחושן יהיה מוצמד לחשב האפוד.
באופן זה, בעת שאהרון נושא את החושן על החזה הוא, למעשה, נושא את שנים עשר השבטים כנגד ליבו בבואו מול אלוהים וכך שמות השבטים משמשים את אלוהים לזיכרון בניו. וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל-לִבּוֹ–בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ: לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-יְהוָה, תָּמִיד.
אל תוך החושן יש להכניס את האורים והתומים, שיהיו קרובים ללב אהרון אותם ישא תמיד בעת שעובד את השם בקדושת המשכן וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה.
[הארת שוליים
האורים והתומים שימשו כמענה לשאלות שהכהן הגדול היה מציג בפני אלוהים. הכהן היה מציג שאלה דוגמת "על מי לצאת ראשון למלחמה אל מול הכנעני?" ואותיות בשמות השבטים היו מאירות וכך היו יוצרות את התשובה.]
מעיל האפוד – פרק כח – פסוקים לא-לה
פריט לבוש עבור הכוהנים – מעיל האפוד.
- יש ליצור את המעיל בצבע תכלת וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת.
- יש לארוג בשולי המעיל רימונים בתכלת וארגמן ותולעת שני ובין רימון לרימון יש לעטר בפעמוני זהב. (עפ"י מסכת זבחים המעיל עוטר ב-72 פעמונים וב-72 פעמונים, 36 ו-36 מכל צד).
הפעמונים משמשים להשמיע קול לבשר שאהרון נכנס לשרת את אלוהים ובצאתו קול הפעמונים מציל אותו ממוות. (עפ"י רבינו בחיי צליל הפעמונים שימש כמעין אזהרה למלאכים שיפנו את מקומם על מנת שאוהב המלך יעבוד אותו ביחידות ובצאתו קול הפעמונים היה מבשר להם לשוב לשרת את השם כבראשונה.)
ציץ הקודש – פרק כח – פסוקים לו-לח
פריט לבוש עבור הכוהנים – מעיל האפוד.
יש לעטר את מצח הכהן הגדול בציץ זהב (עפ"י רש"י זה היה כפס זהב ברוחב שתי אצבעות שהיה מקיף את מצחו של הכהן מאוזן לאוזן.) ולכתוב עליו את המילים קֹדֶשׁ לַיהוָה.
- יש להדק את הציץ לראש באמצעות פתיל תכלת.
- הציץ יושב על המצנפת שעל ראש הכהן הגדול באיזור מצחו.
כותנת, מצנפת ואבנט – פרק כח – פסוק לט
פרטי לבוש עבור הכוהנים – כותונת, מצנפת ואבנט.
- יש לרקום את הכותנות במשבצות משש (פשתן) וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ
- יש ליצור מצנפת משש (פשתן) וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ
- יש לרקום חגורה וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה רֹקֵם
נסיכי הכהונה – פרק כח – פסוקים מ-מב
בגדים שיש ליצור עבור בני אהרון: כותנות, אבנטים ומגבעות וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת, וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים; וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.
על משה למשוח את אהרון ובניו ולקדשם ובכך יהפכו לכוהנים.
- יש לתפור מכנסי בד עבור הכוהנים לכסות את מבושיהם (התורה לא מפארת ולא מפרטת פריט לבוש זה, משמע שלמכנסיים תפקיד ייעודי בלבד ולא רוחני).
על אהרון ובניו ללבוש מלבושים אלה בעת שעוסקים במלאכת הכהונה במשכן אחרת דינם מוות מידי שמיים. יש לשמור על כללים אלה גם בדורות הבאים בשושלת הכהונה חֻקַּת עוֹלָם לוֹ, וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
טקס ההלבשה – פרק כט – פסוקים א-ט
אלוהים מורה למשה את אופן הסמכת הכהנים:
- על משה לקחת פר אחד (צעיר בשנים) ושני אילים.
- יש לאפות לחם מצות, חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן מסולת חיטים.
יש להביא את הקורבנות ואת הכהנים לפתח אוהל מועד (לב המשכן) ולטבול את הכהנים במים על מנת להיטהר.
אהרון הכהן – על משה להלבישו בבגדי הכהונה המיוחדים: הכותונת, המעיל, האפוד, החושן ולסגור את חשן האופד. יש לחבוש את המצנפת על ראשו ולקבוע את נזר הקודש (ציץ הקודש) על המצנפת וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת. כעת על משה ליצוק משמן המשחה על ראש אהרון ולמשוח אותו.
[רגע של עברית
מכאן מקור המילה "משיח" על שום שבעת העתיקה נהגו למשוח בשמן אנשים שנשאו בתפקיד רם מעלה דוגמת כהן גדול או מלך. השפה הלועזית בחרה במילה Christ לתאר את האיש ההוא בו מאמינים הנוצרים, כשהרקע למילה היא המילה היוונית Christos שהיא תרגום מעברית ליוונית של המילה "משיח" (מי שמשחו/הכתירו אותו).]
בני אהרון – יש להביא את הבנים לפתח אוהל מועד ולהלבישם בכותנות המיוחדות להם. כעת יש לחגור גם את אהרון וגם את בניו באבנט (השווה בכולם). לאחר מכן יש לחבוש את המגבעות לבני אהרון. בכך מסתיים טקס ההלבשה וכעת אהרון ובניו וצאציהם לימים יבואו מוסמכים לכהונה וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה, לְחֻקַּת עוֹלָם; וּמִלֵּאתָ יַד-אַהֲרֹן, וְיַד-בָּנָיו.
הקרבת הקורבנות – פרק כט – פסוק י-כב
הפר: יש להביאו לפתח אוהל מועד. אהרון ובניו יאחזו בראש הפר ועל משה לשחוט אותו בפתח האוהל. על משה לטבול את אצבעו בדם הפר ולמרוח מן הדם על קרנות המזבח וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר, וְנָתַתָּה עַל-קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ ואת הדם שנותר לשפוך על יסוד המזבח.
יש להקריב את את חלקי הפר הבאים על המזבח: החלב שמכסה את הקרביים (עפ"י רש"י זהו הקרום שעל הכרס), היותרת על הכבד (חלק הצמוד לכבד ודומה לו בצורתו), שתי הכליות, החלב שעל הכליות (קרום).
יש לשרוף את חלקי הפר הבאים מחוץ למחנה: הבשר, העור וההפרשות. חלקי הפר מתוארים כקורבן חטאת חַטָּאת, הוּא.
איל ראשון: על משה לקחת את אחד האילים ועל אהרון ובניו לאחוז בראש האיל. על משה לשחוט את האיל, לאסוף את דמו ולזרוק את הדם על המזבח סביב. לאחר מכן יש לבתר את האיל לחלקיו ולשטוף את קרבו ואת כרעיו. את האיל יש להקריב בשלמותו על המזבח. חלקי האיל מתוארים כקורבן עולה עֹלָה הוּא לַיהוָה; רֵיחַ נִיחוֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה הוּא.
איל שני: על משה לקחת את האיל הנותר ועל אהרון ובניו לאחוז בראש האיל. על משה לשחוט את האיל, לטבול מדמו ולהטביע מהדם בתנוך ימין של אוזני אהרון ובניו, בבוהן יד ימין ובבוהן כף רגל ימין. את הדם הנותר יש לשפוך מסביב למזבח.
יש לקחת מן הדם אשר על המזבח (מהאיל הראשון) ומשמן המשחה ולהזות מהם על אהרון ובניו ועל בגדי הכהונה המיוחדים שהם לובשים.
בחזרה לאיל השני: יש לאסוף את החלב (קרום לבן) והאליה (לא הצלחתי להבין מה זה), החלב שמכסה את הקרביים (עפ" רש"י זה הקרום שמכסה את הכרס), יותרת הכבד, שתי הכליות והקרום שמכסה אותן, שוק ימין כי זהו איל שלא משאירים ממנו דבר כִּי אֵיל מִלֻּאִים, הוּא.
התנופה – פרק כט – פסוקים כג-לה
על משה לקחת כיכר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד מתוך סל המצות ולשים אותם על כפות אהרון ובניו ולהניף בפני אלוהים. לאחר מכן יש לקחת את המאפים ולהקטירם על המזבח וניחוחות השריפה מסבים נחת לבורא עולם לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהוָה, אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה.
לאחר מכן יש לקחת את החזה מאיל המילואים (האיל השני שהוקרב) ולהניף אותו בפני אלוהים וחלק זה נמסר לכהנים. יש להוסיף ולקדש את החזה (אשר הונף) ואת השוק (עפ"י רש"י הכוונה שיש למסור חלקים אלה לכוהנים לאכילה). בכל פעם שמקריבים שלמים במשכן יש לתרום את החזה ושוק ימין לכהנים והבשר שנותר ולא הוקרב ימסר לבעלי מתנת הקורבן.
בגדים בירושה – פרק כט – פסוק כט
בגדי אהרון יעברו בירושה למי מבניו שימלא את תפקידו אחריו. הנבחר מבניו ילבש את בגדי אביו במשך שבעה ימים.
סעודת הכהנים – פרק כט – פסוק לא-לה
יש לבשל את בשר איל המילואים (האיל השני ממנו ניתנו החזה ושוק ימין לכהנים) במקום קדוש (עפ"י רש"י זהו חצר אוהל מועד). אהרון ובניו יסעדו את ליבם בפתח אוהל מועד מהבשר ומן הלחם אשר בסל. זר לא יאכל מבשר זה ששמור לכהנים בלבד. את השאריות שהכהנים לא סיימו עד אור הבוקר יש להעלות באש.
משה נצטווה במלאכת הקורבנות במשך שבעה ימים עד היום השמיני, אז הכהנים יכנסו לתפקידם.
פר חטאת – פרק כט – פסוקים לו-לז
יש לשחוט פר בכל יום משבעת הימים כפי שתיארנו לעיל ובכך מחטא משה את המזבח בכפרה שמקריב עליו וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם, עַל-הַכִּפֻּרִים. המזבח מתקדש והופך לקודש הקודשים וכל הנוגע בו מתקדש. וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כָּל-הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ.
קורבן תמיד – פרק כט – פסוקים לח-מו
התורה מונה קורבנות נוספים שיש להקריב על המזבח מדי יום:
- שני כבשים בני שנה כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם, תָּמִיד. כבש אחד יש להקריב בבוקר וכבש שני יש להקריב מחצות היום ועד לשקיעה. אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
- יחד עם כל כבש יש להביא גם עישרון (אמת מידה קדומה) של סולת בלול בשמן כתית במידת רבע הין (אמת מידה קדומה).
- יחד עם כל כבש יש לנסך יין על המזבח במידת רביעית ההין (אמת מידה קדומה).
כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ, תַּעֲשֶׂה-לָּהּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה.
[זהו קורבן עולה (על שום שהבשר עולה כליל באש ואף אחד מחלקיו לא נאכל) שמיוחסת לו כפרה על מחשבות הלב.] עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.
אוהל מועד הוא המקום שבו אלוהים מתוודע לעם ישראל והקרבת הקורבנות מסייעת להתקדש בכבוד אלוהים (השכינה שורה במשכן) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ, בִּכְבֹדִי. כך אלוהים יקדש את אוהל מועד, ואת המזבח, ואת אהרון ובניו לשמש ככוהני אלוהים. על בני ישראל לזכור שאלוהים הציל אותם מידי המצרים על מנת שהשכינה תשכון בעם ישראל ותגן עליו וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
מזבח הקטורת – פרק ל – פסוקים א-י
על משה לבנות מזבח מעצי שיטים להקטרת קטורת
מידותיו:
- מבנה ריבוע
- אמה אורך (כחצי מטר)
- אמה רוחב (כחצי מטר)
- גובהו שתי אמות (כמטר אחד)
הוראות יצירה:
- יש להוציא מהמזבח ארבעה קרנות.
- יש לצפות את המזבח בזהב טהור ולעטר אותו בזר זהב.
- יש לקבוע שתי טבעות זהב על כל צלע מתחת לזר אשר ישמשו כמאחז למוטות בעת המסע.
- את המוטות יש לגלף מעצי שיטים ולצפות אותם בזהב.
את המזבח יש לשים לפני הפרוכת (מפרידה בין קודש לקודש הקודשים) לפני הכפורת (החלק שמכסה את ארון העדות)
תפקיד אהרון להקטיר קטורת סמים על המזבח בשעת בוקר לפני קורבן התמיד של היום וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת—יַקְטִירֶנָּה וכן יקטיר קטורת קרוב לשקיעה –קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם ויש לנהוג כך באופן תמידי וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה
אסור להקטיר על המזבח קטורת מסוג אחר ולא עולה (עפ"י רש"י זהו עוף או בהמה) ולא מנחה (עפ"י רשם זהו לחם). אסור לנסך עליו יין נסך.
פעם בשנה (ביום הכיפורים) יש למרוח את דם הקורבנות על המזבח מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים (עפ"י רש"י אלו הם פר ושעיר של יום הכפורים המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו:) מזבח זה הוא קודש הקודשים לאלוהים ועל כן מקודש לעבודה זו בלבד, ולא להקרבה אחרת קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַיהוָה.
