הפרשה ה-22 במספר בסדר פרשות התורה והפרשה העשירית בספר "שמות".
קהל ישראל – פרק לה – פסוק א'
משה מקהיל את עם ישראל וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה,
אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל על מנת להורות להם את הדברים אשר ציווה אותו אלוהים לעשותם.
שמירת השבת – פרק לה – פסוקים ב-ג
מלאכה תעשה במשך שישה ימים שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (משה נוקט בלשון סביל כפי שסופר בפרשת כי תשא, משמע השבת היא מקור הברכה לששת ימי החול) והיום השביעי הוא יום מקודש לאלוהים. העושה מלאכה יומת ומשה מדגיש שחל איסור להבעיר אש ביום השבת.
[חכמים מסבירים שאיסור הבערת אש צוין בנפרד משום החשש שבני ישראל יהיו סבורים שהדלקת אש לצורך אוכל נפש (בישול והרתחם מים) אינה מלאכה, אלא פעולה שנועדה לסייע לאדם להתענג בשבת ועל כן משה מדגיש שלמרות זאת, אסור הדבר.]
תרומת המשכן – פרק לה – פסוקים ד-יט
משה מבשר כעת לעם ישראל את ציווי אלוהים לתרום כנדבת ליבם להקמת המשכן כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: ומפרט את הפריטים אותם הם מתבקשים לתרום (כפי שלמדנו בפרשת תרומה):
- זהב וכסף ונחושת.
- תכלת (על-פי רש"י זהו צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק).
- ארגמן (על-פי רש"י זהו צמר צבוע.
- תולעת שני [על-פי הרמב"ם זהו צמר הצבוע בצבע השני (גוון אדום) ויש המפרשים זאת כמשי].
- שש (פשתן).
- עיזים (צמר עיזים).
- עורות אילים אדומים (לאחר עיבודם).
- עורות תחש (בעל חיים מתקופת המקרא).
- עצי שיטים (מהיכן היו לבני ישראל עצי שיטה במדבר? על-פי רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר ועל כן הביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים)
- שמן (זית) בו ישתמשו להדלקת להבה להארה שֶׁמֶן, לַמָּאֹר.
- בשמים עבור שמן המשחה, שמושחים בו את כלי הקודש ועבור הקטורת אותה היו מקטירים בבית המקדש מדי בוקר ומדי ערב. בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.
- אבני שוהם ואבני מילואים (על-פי רש"י אלו אבנים שקבעו בהן גומות מזהב ומשבצים בהן אבנים טובות ואילו הרמב"ן מפרש שאלו אבנים שלמות שלא סותתו) אשר ישמשו לאפוד ולחושן (של הכהן הגדול). אַבְנֵי–שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים—לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.
משה קורא לבני ישראל בעלי המיומנות להתנדב למלאכת המשכן וְכָל–חֲכַם–לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל–אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. ומונה את מלאכות היצירה:
- האוהל – מכסה, קרסים, קרשים, בריח, עמודים, אדנים.
- הארון – מוטות, כפורת, פרוכת המסך.
- השולחן – מוטות, כלים, לחם הפנים.
- המנורה – כלים, נרות, שמן המאור.
- מזבח הקטורת – מוטות, שמן המשחה, קטורת הסמים, מסך לפתח המכן.
- מזבח העולה – מכבר הנחושת (הרשת), מוטות, כלים, כיור, בסיס הכיור.
- חצר המשכן – יריעות, עמודים, אדנים, מסך השער.
- יתדות המשכן, יתדות החצר, מיתרים.
- בגדי השרד (על-פי רש"י אלו היו בגדים בהם היו עוטפים את ארון העדות, השולחן, המנורה ואת המזבחות בעת מסעות בני ישראל).
- בגדי הקודש – כהן גדול, בני הכהן הגדול.
כנדבת ליבם – פרק לה – פסוקים כ-כט
בני ישראל שמעו את הדברים ומתגייסים לתרום כנדבת ליבם וַיָּבֹאוּ, כָּל–אִישׁ אֲשֶׁר–נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת–תְּרוּמַת יְהוָה. התורה מציינת שהנשים תרמו תכשיטים: חָח צמידים, וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז (חגור שהנשים היו חוגרות על מותניהן ותולות בו תכשיטים) והגברים תרמו את יתר הפריטים שנתבקשו להביא. הנשים הוסיפו וטוו את הבדים למקדש וְכָל–אִשָּׁה חַכְמַת–לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ. נשיאי השבטים תרמו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן הכהן הגדול, הבשמים והשמן למנורה ולשמן המשחה ולקטורת הסמים.
כל איש ואשה הביאו כנדבת ליבם. כָּל–אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל–הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד–מֹשֶׁה—הֵבִיאוּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה.
מינוי מנהלי העבודה – פרק לה – פסוקים ל-לה
משה מבשר לבני ישראל שאלוהים בחר בבְּצַלְאֵל בֶּן–אוּרִי בֶן–חוּר משבט יהודה ובירך אותו בחוכמה ותבונה ובידע מעשי לניהול מלאכות עבודת המשכן ובחר באָהֳלִיאָב בֶּן–אֲחִיסָמָךְ משבט דן, שאף הוא התברך במיומנות הנדרשת לסייע בידו בניהול עבודות הקמת המשכן מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת–לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל–מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם.
תורמים באהבה – פרק לו – פסוקים א-ז
בצלאל ואהליאב מתחילים במלאכה יחד עם מתנדבים מוכשרים שאלוהים בירך אותם במיומנות הנדרשת ומשה מזמן אותם על מנת למסור להם את תרומות בני ישראל שישמשו כחומרי גלם להקמת המשכן. בני ישראל נלהבים לסייע וממשיכים להזרים תרומות מדי בוקר וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָה—בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אך בעלי המלאכה פונים אל משה ומודיעים לו שהתרומות רבות מדי ואין צורך בכמות החומרים הרבה שנאספה מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר–צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.. משה מקשיב להם ומורה לפרסם במחנה ישראל לחדול ממתן התרומות וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל–יַעֲשׂוּ–עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ והעם כמובן מציית. כמות חומרי הגלם שנאספה הספיקה לכל מלאכות עבודת המשכן.
יריעות המשכן – פרק לו – פסוקים ח-יט
בעלי המלאכה מתחילים בעבודות המשכן.
יריעות המשכן – הם אורגים עשר יריעות מחומרי הגלם (פשתן שזור, תכלת, ארגמן, תולעת שני) עם דמויות מלאכיות כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, עָשָׂה אֹתָם.
- אורך יריעה 28 אמות (כ-14 מטר)
- רוחב יריעה 4 אמות (כ-2 מטר)
כל היריעות שוות במידתן
בעלי המלאכה מחברים 5 יריעות יחד (מַּחְבָּרֶת) ואת 5 היריעות הנותרות יחד. הם יוצרים 50 לולאות תכלת בכל מַּחְבָּרֶת ויוצרים 50 קרסי זהב, באמצעותם מחברים את מַּחְבָּרֶת היריעות אלה אל אלה.
יריעות האוהל – בעלי המלאכה אורגים 11 יריעות עיזים, שישמשו ככיסוי למשכן
- אורך יריעה 30 אמות (כ-15 מטר)
- רוחב יריעה 4 אמות (כ-2 מטר)
כל היריעות שוות במידתן
בעלי המלאכה מחברים 5 יריעות יחד (מַּחְבָּרֶת) ועוד 6 יריעות יחד. הם יוצרים 50 לולאות בכל מַּחְבָּרֶת ויוצרים 50 קרסי נחושת, באמצעותם מחברים את מַּחְבָּרֶת היריעות על מנת ליצור אוהל אחד.
יריעה עליונה – בעלי המלאכה אורגים כיסוי לאוהל מעורות אילים מאודמים וכיסוי מעורות תחשים.
קרשי המשכן – פרק לו – פסוקים כ-לד
בעלי המלאכה מנסרים את עצי השיטים עד שמקבלים את הקרשים למשכן וַיַּעַשׂ אֶת–הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים.
- אורך כל קרש 10 אמות (כ-5 מטרים ומכאן גובה המשכן)
- רוחב כל קרש אמה וחצי (כ-75 ס"מ)
בכל קרש נקבעו שתי ידיות שנועדו לחבר בין הקרשים.
פאת דרום – 20 קרשים ו-40 אדני כסף בהם נקבעו העמודים.
פאת צפון – 20 קרשים ו-40 אדני כסף בהם נקבעו העמודים.
פאת מערב – 6 קרשים + 2 קרשים בירכתיים יחד עם 16 אדני כסף בהם נקבעו העמודים.
[מכאן שהכניסה למשכן הייתה מצד מזרח]
בעלי המלאכה מנסרים את עצי השיטים עד לקבלת חמישה בריחים לכל פאה, ובסה"כ 15 בריחים אותם מצפים בזהב. הבריחים מחברים בין הקרשים.
הפרוכת ומסך לפתח האוהל – פרק לו – פסוקים לה-לח
בעלי המלאכה אורגים את הפרוכת מהחומרים תכלת, ארגמן תולעת שני ופשתן שזור במעשה אמנות כשכל צד מאויר בדמויות מלאכיות מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים..
בעלי המלאכה מנסרים מעצי השיטים 4 עמודים ומצפים אותם ואת הווים הקבועים בהם בזהב (על עמודים אלה יתלו את הפרוכת). הם יוצקים להם 4 אדני כסף בהם קבועים העמודים.
הם רוקמים מסך לפתח האוהל מהחומרים תכלת, ארגמן תולעת שני ופשתן שזור מַעֲשֵׂה, רֹקֵם ומנסרים מעצי השיטים 5 עמודים ומצפים אותם ואת ראש כל עמוד ואת הווים הקבועים בהם בזהב. הם יוצקים להם 5 אדני נחושת.
מלאכת בצלאל – פרק לז – פסוקים א-ט
בצלאל בונה את ארון העדות וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת–הָאָרֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:
(זו המלאכה היחידה בה מוזכר שמו במפורש כמי שאמון עליה. חכמים מסבירים זאת בכך שהארון היה הראשון מכלי המשכן ובצלאל הראשון לאנשי המלאכה, וכשמו "בצל אל" ניחן בברכה).
- אורך 2.5 אמות (כ-1.25 מ')
- רוחב 1.5 אמה (כ-75 ס"מ)
- גובה 1.5 אמה (כ-75 ס"מ)
בצלאל ציפה את הארון בזהב מבפנים ומחוץ ועיטר אותו בזר זהב (מסופר שארון לוחות הברית נקבע בתוך ארון מזהב, וגם בתוכו נקבע ארון מזהב וכך היה מצופה זהב מבית ומחוץ).
הוא יצק 4 טבעות זהב, 2 על כל צלע והכין מוטות מעצי שיטים אותם ציפה בזהב והעביר אותם בטבעות על מנת לשאת את הארון במסעות בני ישראל.
בצלאל יוצק כפורת מזהב טהור (מכסה לארון)
- אורך 2.5 אמות (כ-1.25 מ')
- רוחב 1.5 אמה (כ-75 ס"מ)
כמידות הארון
בצלאל יוצק שני כרובים (דמויות מלאך עם פני תינוק) מזהב במקשה על קצות הכפורת, אחד לכל צד. הכרובים בעלי כנפיים אותם סוככים על הכפורת ופניהם (פני תינוק) מופנות זה אל זה וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל–הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל–אָחִיו;.
[דוד מרסיאנו, הבעלים ומי שמחזיק את בית הכנסת הנפלא "משה ויוסף" בעיר פטאייה שבתאילנד סיפר לי שכאשר הכרובים פנו זה אל זה היה זה סימן שעם ישראל חי בשלום, אחווה ורעות, אך אם פני הכרובים היו הפוכים ומרוחקים, משמע הדבר שעם ישראל שרוי במריבה., מה שאינו אהוב על בורא עולם]
מלאכת שולחן לחם הפנים – פרק לז – פסוקים י-טז
בצלאל (שמו לא מוזכר במפורש) אמון על מלאכה שולחן לחם הפנים וַיַּעַשׂ אֶת–הַשֻּׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים:.
- אורך 2 אמות (כ-1 מטר)
- רוחב 1 אמה (כחצי מטר)
- גובה 1.5 אמה (כ-75 ס"מ)
הוא מצפה אותו בזהב טהור ומעטר אותו בזר זהב סביב. בצלאל יוצר מסגרת לשולחן וגם אותה מעטר בזר זהב. הוא יוצק לשולחן 4 טבעות זהב אותן קובע ברגלי השולחן. הוא מנסר מוטות מעצי שיטים, שישמשו לנשיאת השולחן, ומצפה אותם זהב.
- בצלאל יוצר את כלי השולחן: קערות, כפות, מְנַקִּיֹּתָ (עפ"י רש"י אלו יתדות שנועדו להפריד בין הלחמים), קְּשָׂוֺת (עפ"י רש"י אלו חצאי קנים חלולים שהושיבו על הלחמים ונועדו לפצל ביניהם) ונוסך בכלים זהב טהור.
מלאכת המנורה – פרק לז – פסוקים יז-כד
בצלאל אמון על מלאכת יצירת המנורה וַיַּעַשׂ אֶת–הַמְּנֹרָה, זָהָב טָהוֹר הוא יוצר אותה מקשה אחת (נוצרה מגוש זהב שעוטר, ולא מחלקים נפרדים המחוברים יחדיו).
המנורה בעלת קנה אמצעי ושלושה קנים מכל צד.
- כל קנה מעוטר בשלושה גביעים, כפתור ופרח.
- הקנה המרכזי של המנורה מעוטר בארבעה גביעים, בכפתורים ופרחים.
- כל התפצלות לשני קנים מעוטרת בכפתור.
בצלאל מכין 7 נרות ויוצר את כלי המנורה: מלקחיים ומחתות מזהב טהור.
המנורה עשויה מכיכר (מידה) זהב טהור.
מלאכת מזבח הקטורת – פרק לז – פסוקים כה-כח
בצלאל אמון על מלאכת יצירת המזבח וַיַּעַשׂ אֶת–מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, עֲצֵי שִׁטִּים:
- אורך 1 אמה (כחצי מטר)
- רוחב 1 אמה (כחצי מטר)
צורתו רבועה
- גובה 2 אמות (כ-1 מטר)
בצלאל ציפה אותו בזהב טהור ועיטר בזר זהב. תחת הזר נקבעו 2 טבעות זהב, אחת לכל הצלע.
הוא מכין מוטות מעצי שיטים ומצפה אותם זהב.
מלאכת שמן המשחה וקטורת הסמים – פרק לז – פסוק כט
מכין את שמן המשחה ואת קטורת הסמים במלאכת מומחה של רוקח וַיַּעַשׂ אֶת–שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, קֹדֶשׁ, וְאֶת–קְטֹרֶת הַסַּמִּים, טָהוֹר—מַעֲשֵׂה, רֹקֵחַ.
מלאכת מזבח העולה – פרק לח – פסוקים א-ז
בצלאל אמון על מלאכת בניית מזבח העולה (המזבח החיצון) וַיַּעַשׂ אֶת–מִזְבַּח הָעֹלָה, עֲצֵי שִׁטִּים.
- אורך 5 אמות (כ-2.5 מטר)
- רוחב 5 אמות (כ-2.5 מטר)
צורתו ריבועית
- גובה 3 אמות (כ-1.5 מטר)
בצלאל קובע 4 קרנות נחושת בפינות המזבח ובונה את כל כלי המזבח מנחושת [סירות ששימשו כקדרות בהן היו אוספים את הדשן, יעים לגרוף את הדשן, מזרקות (על-פי רש"י בהן היו מקבלים את דם הזבחים), מזלגות להיפוך הבשר ומחתות לנשיאת גחלים].
בצלאל מרכיב מכבר נחושת תחת כרכוב המזבח.
(המכבר סימן את חצי גובה המזבח. יש המפרשים שכך ידעו הכהנים להפריד בין הדמים העליונים לתחתונים ויש המפרשים שהשימוש שלה היה מעשי לאסוף חתיכות גחלים שהיו נופלות מן המזבח).
הוא יוצק ארבע טבעות נחושת בקצות המכבר בהן מכניסים את המוטות לנשיאת המזבח בעת מסעות ישראל.
בצלאל מנסר מוטות מעצי שיטים ומצפה אותם נחושת. המזבח שנוצר חלול (כך שיהיה קל יותר לבני ישראל לשאת אותו במסעותיהם וכשהם חונים ימלאו אותו באדמה).
מלאכת כיור הנחושת – פרק לח – פסוק ח
בצלאל יוצר את הכיור ואת בסיסו מנחושת וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת מן המראות.
[מן המדרש
במדרש מסופר שבנות ישראל תרמו מראות אלה בהן נעזרו לייפות עצמן בימי העבדות במצרים כשהגברים היו חוזרים מותשים מעבודת הפרך וכך הצליחו לעורר בהם תאווה למרות עייפותם ולהעמיד עוד דורות (צבאות) לבני ישראל. בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ועל כן הכיור משמש להשכין שלום ורגיעה כשלום הבית שבין איש לאשה.]
מלאכת החצר – פרק לח – פסוקים ט-כ
בצלאל מקים את חצר המשכן וַיַּעַשׂ, אֶת–הֶחָצֵר
- פאת דרום – בצלאל קובע את קלעי החצר מפשתן שזור באורך כ-100 אמות (כ-50 מטר).
- מנסר 20 עמודים בהם קובע 20 אדני נחושת.
- יוצק ווים וחישוקים מכסף (על-פי רש"י חוטי כסף עטפו את העמודים)
- פאת צפון – אורך 100 אמות (כ-50 מטרים)
- מנסר 20 עמודים בהם קובע 20 אדני נחושת.
- יוצק ווים וחישוקים מכסף (על-פי רש"י חוטי כסף עטפו את העמודים)
- פאת מערב – בצלאל קובע את קלעי החצר מפשתן שזור לאורך כ-50 אמות (כ-25 מטר).
- מנסר 10 עמודים בהם קובע 10 אדני נחושת.
- יוצק ווים וחישוקים מכסף (על-פי רש"י חוטי כסף עטפו את העמודים)
- פאת מזרח – אורך 50 אמות (כ-25 מטר).
- בכתף אחת קובע קלעים מפשתן שזור לאורך 15 אמות (כ-7.5 מטרים) בהן נקבעים שלושה עמודים עם שלושה אדני נחושת.
- בכתף הנגדית קובע קלעים מפשתן שזור לאורך 15 אמות (כ-7.5 מטרים) בהן נקבעים שלושה עמודים עם שלושה אדני נחושת.
כך נוצר פתח בין הכתפיים באורך 20 אמה (כ-10 מטר) אותו מכסה מסך השער שנרקם מתכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן שזור ובגובה 5 אמות (כ-2.5 מטרים) ובו נקבעו ארבעה עמודים עם ארבעה אדני נחושת.
- בצלאל יוצק ווים וחישוקים מכסף (על-פי רש"י חוטי כסף עטפו את העמודים)
- כל יתדות המשכן נעשים מנחושת.