פרשת וישלח היא הפרשה השמינית מבין פרשות השבוע ומונה 154 פסוקים במספר. סיפור העלילה משתרע על פני תקופה של כ-23 שנה, משובו של יעקב לחרן ועד למות יצחק.
האדום הזועם – ספר בראשית, פרק לב, פסוקים ד-יג
יעקב שם פעמיו חזרה הביתה, ושולח 'מלאכים' (מלאכים ממש, או עבדים) לחוש את דופק אחיו, לבשר לעשיו על בואו. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל–עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. כעסו של עשיו היה כה גדול עד שקרא לשני מקומות מושבו בשם מעשי הרמייה של יעקב: 'ארצה שעיר' על שום התחזותו של יעקב לעשיו השעיר, ו-'שדה אדום' על שום צבע נזיד העדשים שמכר תמורתו את זכות הבכורה.
[עצירת שוליים
מקום מושבו של עשיו בארץ אדום ובהר שעיר, רכס המשתרע דרום מזרחית לים המלח ועד למפרץ אילת. מראה הרי אדום מוכר לכולנו מהצד הירדני הנשקף לנוסעים בכביש הערבה]
כה גדול חששו של יעקב ורצונו להתפייס, שהוא מנמיך קומה. הוא מכנה את עשיו 'אדוני' (במשך שמונה פעמים בפרשה). כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. יעקב מבקש להעביר מסר שברכת יצחק לא באמת נתקיימה, והוא נותר אדם פשוט שלא נתברך במשמני השמיים והארץ, כפי שהובטח, אלא בשוורים, צאן וחמורים. כן מוסיף שמבקש את פיוסו. וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא–חֵן בְּעֵינֶיךָ.
[הערת שוליים
בסוד הדברים טמון רמז לכך שיעקב שמר על ערכי התורה לאורך כל שנות שהותו אצל לבן. עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. המילה גַּרְתִּי מרמזת על כך שיעקב נותר גר (זר) אצל לבן ולא אימץ את דרכיו. עוד מוסיפים המפרשים שאם נהפוך את סדר האותיות נקבל תריג, משמע שיעקב שמר על תריג מצוות במשך כל התקופה.]
המלאכים חוזרים עם בשורות לא מעודדות: הוא מתכנן להיכנס בך עם ארבע מאות איש וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.
יעקב נבהל ונערך למפגש בהתאם. הוא מחלק את המחנה שאיתו לשניים, כך שאם המחנה האחד יושמד, האחרים ימלטו. הוא פונה לאלוהים בתחינה, תוך שמתוודה על פחדיו בכנות אנושית. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי–יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ—פֶּן–יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל–בָּנִים. בחוצפה אנושית, שנובעת מיראתו הגדולה, הוא אף טורח להזכיר לאלוהים את ההבטחה שהעניק לו. וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת–זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא–יִסָּפֵר מֵרֹב .
[עצירת שוליים
נשאלת השאלה מדוע היה על יעקב לחשוש ולהיערך מבחינה טקטית אם גם זכה לברכה מיצחק וגם בורא עולם בכבודו ובעצמו כבר הבטיח לו (אמנם בחלום) שיגן עליו (יש בכך חשש לחוסר אמונה). תשובה אפשרית לכך היא שיעקב כבן אנוש בשר ודם עשוי היה לחשוב שאולי חטא במהלך השנים שחלפו (למשל, על שום שלאה הרגישה שנואה) ואולי גם עשוי היה לחשוש שלא באמת זכה לברכה שניתנה במרמה ועל כן עשוי להיענש כעת על ידי בורא עולם שימסור אותו בידי עשיו, ובפרט כשעשיו צבר זכויות רבות ממנו בכיבוד הורים. כתוצאה מכך הוא מחלק את מחנהו הכללי לשני מחנות משניים: מחנה הרכוש ומחנה המשפחה. יעקב יודע שברכת אלוהים שורה עליו ועל בני משפחתו (ולא על הרכוש) ועל כן מפריד את הרכוש מבני המשפחה ופונה בתחינה לבורא עולם שיגן עליו (בתקווה שגם אם אולי חטא יזכה למחילה).]
מנחה – ספר בראשית, פרק לב, פסוקים יד-כב
מתוך רצונו לפייס את אחיו, מכין יעקב מנחה גדולה לאחיו: 200 עיזים, 20 תיישים, 200 רחלים (כבשים מבוגרות), 20 איילים, 30 אנקות מיניקות עם בכריהן, 40 פרות, 10 פרים, 20 אתונות ו-10 עירים (חמורים זכרים). במקום לתת את כל המקנה כמתנה אחת לעשיו, הוא מחלק את המנחה לחמישה עדרים בין עבדיו ומורה להם לצאת לקראת עשיו תוך ששומרים על מרווחים (של יום ככל הנראה) בין עדר לעדר. כך, בכל פעם שעשיו יפגוש בעדר, יום אחר יום, יגדל הרושם מהמנחה שמוענקת לו. וְאַחֲרֵי–כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.
[עצירת שוליים
ייתכן שיעקב נערך מבחינה טקטית למפגש. כך העדרים יוכלו להתמקם בעורף מחנה עשיו, ואם יתקוף יוכלו לאגף אותו מאחור. העבדים היו לוחמי שדה מיומנים, כשגמלים משמשים אותם למעבר מהיר.]
[עצירת שוליים
גמלים ידועים בשם "ספינת המדבר" על שום התאמתם לתנאים הקיצוניים במדבר. פרוות הגמל מסייעת לבודד את גופו מהחום המדברי הלוהט ובכך פוחתת הפרשת הזיעה וגופו מאבד הרבה פחות מים. ריסיו הגדולים מסייעים להגנה מפני סופות החול וברכיו מסייעות לו לכרוע תוך שמגנות עליו מפני החול הלוהט. טמפרטורת גופו יכולה לעלות או לרדת מספר מעלות (המדבר קפוא בלילות) מבלי שיגרם נזק לגופו. תכונות אלו מסייעות לו לשרוד כשבועיים מבלי לשתות ואף הפכו אותו לכלי מלחמה בידי צבאות שונים בעולם לאורך ההיסטוריה.
חיילים עות'מאנים רכובים על גמלים בעיר באר שבע במהלך מלחמת העולם הראשונה, שנת 1915
איש המסתורין – ספר בראשית, פרק לב, פסוקים כג-לג
יעקב מעביר את משפחתו ומטלטליהם לעבר הירדן המזרחי במעבר יבוק. יִּקַּח אֶת–שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת–שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת–אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו (היכן דינה? המפרשים אומרים ששם אותה בתיבה נעולה, פן יבחין בה עשיו.)
[אצבע על המפה
גשר 'בנות יעקב' שבגליל העליון קרוי על שום מעבר יעקב את הירדן, אך מיקומו שונה לחלוטין (מדדתי הבדל של 126 ק"מ) מהמיקום שבו חצה יעקב את הירדן לקראת המפגש עם עשיו. יעקב חצה את הירדן במעבר יבוק, המזוהה עם המפגש של נחל זרקא, מעבר הירדן המזרחי, עם נהר הירדן. גשר 'בנות יעקב' קיבל את שמו הנוכחי כגלגול של השם שהעניקו לו הצלבנים ‘Vadum Jacob’ (מעבר יעקב בלטינית), מתוך מחשבה שגויה ששם חצה יעקב את הירדן.
גשר האבן "בנות יעקב" שבתמונה מטה החזיק מעמד עד המאה ה-20, אז פוצץ ונבנה מחדש לא פחות משלוש פעמים כחלק ממאבקי השליטה באיזור. אחד מפיצוצים אלה ארע בחודש יוני 1946 אז הושמד על ידי הפלמ"ח כחלק מפעולת "ליל הגשרים" לניתוק מקורות האספקה של המנדט הבריטי.]
יעקב נותר לבדו, ולפתע מגיח איש לא מזוהה הנאבק עימו כל הלילה. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. אותה דמות מסתורית לא מצליחה להכריע את יעקב, ונוגעת בכף ירכו להחלישו (סגירת מעגל סימלית עבור יעקב שתפס את עקב אחיו בשעת הלידה). עם עלות השחר איש המסתורין מפציר ביעקב שישחרר אותו (וכך אנו מקבלים את הערפד הראשון). יעקב מסכים רק אם הדמות תעניק לו ברכה.
[עצירת שוליים
המאבק בין יעקב לבין המלאך אויר בצורה נפלאה בין השנים 1854-1861 על קיר חדר התפילה בכנסיית סיינט סולפיס שבפריז. יצירתו של הצייר יוג'ין דלהקרואה (בתרגום 'יוג'ין של הצלב') בערוב ימיו.]
הדמות שואלת לשמו של יעקב ומשמשיב, היא מודיעה שמעתה ייקרא שמו ישראל יֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ—כִּי, אִם–יִשְׂרָאֵל: כִּי–שָׂרִיתָ עִם–אֱלֹהִים וְעִם–אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. יעקב שואל לשמה של הדמות, היא לא מוסרת את שמה ומעניקה ליעקב ברכה.
יעקב קורא למקום 'פניאל' על שום שראה את אלוהים פנים אל פנים וניצל (מכאן אנו למדים שאותה דמות היא מלאך האל). יעקב ממשיך בדרכו כשהוא צולע ומאותה עת נקבעה מצווה לפיה לא אוכלים בני ישראל את גיד הנשה שעל כף הירך בבשר (המקום בו החליש אותו המלאך).
[עצירת שוליים
העימות בין בני האדם למלאכים הוא מוטיב חוזר בתורה. בעיני המלאכים, האדם נחות ולא ראוי למתנת הבריאה ולאמון שאלוהים העניק לו. ייתכן שזהו סמל למאבק נצחי פנימי בין הכח והחומר לבין האידיאלים הנשגבים שאדם מציב לעצמו. אצל יעקב מתחולל מאבק פנימי בשעות הלילה רגע לפני שחוצה את הירדן לפגוש את אחיו; חיי כל היקרים לו בסכנה והוא לא נשבר למרות כל הקשיים הקיימים בדרכו.]
האיחוד – ספר בראשית, פרק לג, פסוקים א-כ
עשיו מגיע לפגוש את יעקב מלווה ב-400 איש. יעקב נערך לקראת מפגש אלים, ממקם את השפחות וילדיהן ראשונות, אחריהן לאה וילדיה ובסוף השיירה את רחל ויוסף למען אולי יוכלו להימלט. את עצמו מציב בראש המחנה ומשתחווה שבע פעמים. למרבה ההפתעה, נכמרו רחמיו של עשיו והוא רץ לקבל את פני אחיו באהבה. יעקב מציג בפני עשיו את בני משפחתו ומפציר בעשיו לקבל את המנחה אשר שלח. עשיו מסרב תחילה, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר–לָךְ אך לבסוף נעתר ומזמין את יעקב להתלוות אליו בדרך חזרה לשעיר.
[עצירת שוליים
סירובו של עשיו לקבל את מנחת יעקב מנוסח באמצעות 10 אותיות יְהִי לְךָ אֲשֶׁר–לָךְ, מספר הזהה למספר הברכות שהעניק יצחק ליעקב. רמז לכך שעשיו זכה לברכה ולצבירת הון משלו במהלך השנים.]
ציור שמן של הצייר פיטר פול רובנס משנת 1624, המוצג בגלריה במינכן ומציג את הפיוס בין האחים
יעקב לא רוצה להתלוות לעשיו, אם בשל משנה זהירות פן עשיו ירע לו במגרש הביתי שלו, ואם בשל ציווי אלוהים שיחזור לארצו. הוא מתרץ לעשיו שילדיו והצאן צעירים מדי למסע המפרך, בעוד עשיו מנסה להפציר בו להיענות להזמנה, אך לבסוף משתכנע. עשיו חוזר לשעיר ויעקב פונה אל עבר ארץ כנען ומקים מחנה במקום הנקרא סוכות.
[עצירת שוליים
די תמוהה הפגישה בין יעקב לעשיו. לא ממש ברור אם אכן עשיו סלח ליעקב, או שמא נמנע מלפגוע בו משיקולים אחרים. ייתכן שעשיו חשש מיחסי הכוחות אל מול מחנהו של יעקב. יעקב לא הזמין את עשיו להתארח במחנהו ולאחר מפגש זה גם לא התקיימו כל יחסי מסחר בין בני עשיו לבני יעקב. ניכר שלא הייתה חיבה גדולה בין השניים.]
יעקב ממשיך אל עבר פאתי העיר שכם וקונה שם חלקת אדמה, שם בונה מזבח לאל.
נקמת האחים – ספר בראשית, פרק לד, פסוקים א-לא
דינה, בת יעקב ולאה, מסתקרנת ויוצאת להתערות בבנות הארץ. שכם בנו של נשיא הארץ, חמור, מבחין בה, מחזיק אותה בביתו ואונס אותה. הוא מתאהב בה ומבקש מאביו לשאתה לאשה. יעקב שומע את שארע וממתין קודם שבניו יחזרו מהשדה על מנת לשתפם. הבנים נחרדים כששומעים את שארע.
[עצירת שוליים.
לפי חוקי חמורבי, אם איש אונס אישה (בין אם נשואה או לאו) הגרה בבית אביה ולא ידעה איש, עונשו מוות והיא חופשיה. על כן דינו של שכם מיתה על מעשיו.]
חמור מגיע לפגוש את יעקב ומבקש את רשותו שהילדים ינשאו ובתמורה מציע שהמשפחות יתבוללו בארץ, ינשאו עם תושביה ויסחרו בה. (מכאן אנו למדים שככל הנראה, הסחר לא היה מותר לזרים). שכם קוטע את דברי אביו ואומר לבני יעקב שיעניק להם כתובה ומתנות תמורת ההסכמה לשאתה לאשה (ככל הנראה סבור שהפיתוי הכספי המיידי הוא שישכנע את בני יעקב).
יעקב לא משיב. בניו, שניחנו בעורמת אביהם, משיבים כי לא יוכלו לאפשר את הנישואין בין העמים כל עוד בני הארץ ערלים. אם ימולו את הגברים, הם יתנו הסכמתם, ואם לא ימולו, הרי שיקחו את בנותיהם ויעזבו את המקום. חמור ושכם מתרצים. הם פונים אל אנשי העיר שכם (ככל הנראה רק חמור דיבר) ומשכנעים אותם לעשות כן, תןך שלא מזכירים את האינטרס של שכם להינשא לדינה, אלא מדגישים שכך יהפכו לעם אחד וכל רכוש יעקב יהיה נתון לשליטתם (זו סכנת כלייה על עם ישראל). זכרי הארץ משתכנעים ונמולים.
ביום השלישי למילה, בעודם כואבים במיטותיהם, יוצאים שמעון ולוי, אחיה של דינה, אל העיר והורגים את כל הגברים, כולל את שכם וחמור. הם בוזזים את העיר ולוקחים בשבי את הנשים ואת הילדים. [סביר להניח ששמעון ולוי הרגו רק את נכבדי העיר. די היה בכך כדי להעביר את העיר לשליטתם.]
יעקב מגנה את מעשי בניו על שום שעשויים להקים את העמים השכנים ולהמיט אסון על משפחתם. [יתכן שיעקב גינה את הביזה בלבד. הרי אם בכבוד והצלת דינה מדובר, אזי לא היה צורך לבזוז את העיר.] שמעון ולוי משיבים בתקיפות שעליהם היה לנקום את הפגיעה באחותם. וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת–אֲחוֹתֵנוּ. [לימים קם לישראל מנהיג גדול משבט הלוי, ושמו משה]
בית אל – ספר בראשית, פרק לה, פסוקים א-טו
אלוהים אומר ליעקב לשוב לבית אל, המקום שבו חלם על סולם המלאכים בעת בורחו מפני עשיו, להקים שם מזבח ולהתגורר במקום. קוּם עֲלֵה בֵית–אֵל וְשֶׁב–שָׁם; וַעֲשֵׂה–שָׁם מִזְבֵּחַ—לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.
[עצירת שוליים
בתורה קיים הבדל בשימוש במילה 'בריחה' לעומת 'מנוסה'. פושע בורח לעומת אדם חף מפשע שנס. מכאן שהתורה רומזת לנו שיעקב פשע, והמזבח מהווה דרך לכפר על חטא גניבת הברכה.]
יעקב מורה לפמלייתו להסיר מעליהם את האלילים וחוזר במילותיו על הציווי האלוהי. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית–אֵל; וְאֶעֱשֶׂה–שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.
[עצירת שוליים
יעקב הערמומי מנסח את הציווי באופן שמשרת את מטרתו.
- הוא משמיט את הציווי לשבת בבית אל;
- הוא מאדיר עצמו בתארו תמונה לפיה האל עונה לו, בעוד בציווי נאמר שהאל נראה אליו;
- הוא מציין שהאל עומד לצידו בשעת צרה, תוך שמשמיט את מעשה הבריחה מפני אחיו.
יעקב אשף בדיפלומטיה. הוא מעמיד עצמו במרכז העולם על מנת לגרום לאנשי פמלייתו לציית לדבריו. אנשי הפמלייה מוסרים ליעקב את האלילים יחד עם נזמי האוזניים והוא קובר הכל מתחת לאלה בעיר שכם. וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם–שְׁכֶם.
[עצירת שוליים
אנו יודעים שרחל החזיקה בתרפים של לבן. סביר להניח שבמחנהו של יעקב נמצאים עוד אלילים רבים, פרי שלל שנבזז בשכם. רגע לפני המסע לבית אל, יעקב רוצה להיפטר מכל הסממנים של עבודה זרה ושל בזיזת שלל. מהמילה 'האלה' מסתמן שייתכן שיעקב קבר את השלל מתחת לעץ, או במקדש לכבוד אלה.]
הם מגיעים בבטחה לבֵּית-אֵל, אותו המקום בו נגלה אליו אלוהים בחלום בעת שיצא לדרך אל חרן, ויעקב מקיים את הציווי להקים שם מזבח. [באותה התקופה כל עיר התקיימה תחת שלטון עצמאי, כמעין מדינה עם מלך. אף אחת מהערים לא תקפה את יעקב במסעו, ייתכן בשל השמועה של מה שארע בשכם. מכאן אנו גם למדים שיעקב שגה ומעשה בניו, שמעון ולוי, לא הקים את העמים עליהם.]
דבורה, המיניקה של רבקה, הולכת לעולמה, נקברת מתחת לעץ האלון וניתן לו השם 'אלון בכות'.
[עצירת שוליים
לא ממש ברור מדוע דבורה מוזכרת כאן לפתע. ייתכן שזו דרכו של הכותב להעניק כבוד למי שאינה הגיבורה של הסיפור, אך כן נושאת בתפקיד חשוב. דוגמא לכך היא המטפלת ההודית סנדרה סמואל. בשנת 2008 ארע הפיגוע הנורא בבית חב"ד שבמומביי עת בני הזוג כבוד הרב גבריאל והרבנית רבקה הולצברג נרצחו יחד עם ארבעה יהודים יקרים נוספים. המטפלת סנדרה היא זו שחילצה מהמבנה את מוישי בן השנתיים, בנם של בני הזוג. כיום היא מתגוררת לצד מוישי בישראל.]
אלוהים מברך את יעקב, מאשר את בשורת המלאך שמעתה ייקרא שמו ישראל לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל וחוזר על ההבטחה שירבה את זרעו ויתן לו את הארץ. גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, יִהְיֶה מִמֶּךָּ; וּמְלָכִים, מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.
[סודות שפת הקודש…
השם 'ישראל' מורכב מאותיות אבות ואמהות העם היהודי: יצחק, שרה, רבקה/רחל, אברהם, לאה; יעקב הוא שנושא את השם. שימו לב לברכה שמעניק אלוהים. בניגוד למקובל לחשוב, זרעו של יעקב יתפצל לעמים רבים, ולא לעם אחד. ייתכן שהסיכויים להישרדות גדלים דווקא כשיש פיצול והעמים מפולגים. התחרות והאסונות שפוקדים כל עם הם שמעצימים את יצר ההישרדות והכמיהה לדבוק בתורת האל.]
וְאֶת הָאָרֶץ, שֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ. זרע יעקב יקבל את כנען, ואין זה מונע מיתר בני יעקב להתפזר בין ארצות העולם.
יעקב מקים מצבה במקום שבו נגלה אליו האל וקורא למקום בֵּית-אֵל.
[עצירת שוליים
בשנת 1977 התחדש היישוב היהודי בעיר בית אל, בסמוך לבית אל המקראית. נכון לשעת כתיבת שורות אלה מונה המועצה המקומית בית-אל כ-6000 איש.]
רחל ויצחק – ספר בראשית, פרק לה, פסוקים טז-כט
יעקב מפר את מצוות האל לשבת בבית האל וממשיך במסעו לפנים הארץ, בדרכו לאפרתה. בדרך רחל כורעת ללדת, והלידה מסתבכת; המיילדת מספרת לרחל שמין הוולד הינו זכר, ורחל המשתוקקת לבן נוסף, מעניקה לו את השם 'בן אוני' על שום הלידה המאומצת; רחל מתה בלידה. יעקב מעניק לבן את השם בנימין, קובר את רחל בבית לחם ומקים עליה מצבה. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן–אוֹנִי; וְאָבִיו, קָרָא–לוֹ בִנְיָמִין.
צילום קבר רחל מסוף המאה ה-19 (שוחזר בצביעה)
[עצירת שוליים.
מתוך חשש בפירוש השם (אל השמש המצרי נקרא און) יעקב מעניק לו שם עברי הנגזר מאותה המשמעות: בנימין מלשון 'בן ימין', כח וגבורה. הבן הצעיר זכה לימים ששמו ינשא בפי כל, עת ראש ממשלת ישראל בין השנים 1996-99 וכן בין השנים 2009-2021 , בנימין נתניהו, נשא את שמו.]
ראובן, בכור הבנים, שוכב עם בלהה, פילגש רחל. וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל מדוע? ייתכן שרצה למנוע מצב שבו אביו יביא ילדים נוספים כעת מבלהה, או שפשוט חשק בה וכעת, משרחל אינה בחיים, חמד אותה לעצמו.
[עצירת שוליים
על פי התלמוד הבבלי ראובן לא שכב עם בלהה כמעשה גבר ואשה, אלא נכנס למקום לינת אביו והחליף את מיטת בלהה במיטת אמו, לאה, על מנת שבלהה לא תזכה כעת למעמד מיוחד על חשבון אמו.]
התורה מציינת את בני יעקב, מבלי להזכיר את דינה, לפי סדר הנשים; ואלו הם שנים עשר שבטי ישראל: בני לאה: שמעון, ראובן, לוי, יהודה, יששכר זבולון; בני רחל: יוסף ובנימין; בני בלהה: דן ונפתלי; בני זלפה: גד ואשר.
יעקב מגיע לחברון לפגוש מחדש את אביו, יצחק. יצחק מת ונאסף אל עמיו. עשיו וישראל קוברים את אביהם בהעניקם לו כבוד אחרון. וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל–עַמָּיו, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים; וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.
תולדות עשיו – ספר בראשית, פרק לו, פסוקים א-מג
התורה מספרת על הנשים שלקח עשיו על ילדיו על המלכים שצמחו באדום, ועל כך שעזב את ארץ כנען מרצונו. וַיֵּלֶךְ אֶל–אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. בכך מאמתת התורה את הברכה שקיבל יעקב על הארץ מפני אחיו. פרט מעניין שנכדו של עשיו הוא עמלק וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז, אֶת-עֲמָלֵק; (עמלק נולד מפילגש אליפז, בנו של עשיו).
עידן קפון