פרשת השבוע – וזאת הברכה

פרשה אחת עשרה בספר דברים ופרשה 54 במספר החותמת את פרשות התורה הקדושה.

ברכה אחרונה לעם ישראל – ספר דברים, פרק לג, פסוקים א-ה

משה מברך את עם ישראל בברכה מיוחדת לפני מותו וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים—אֶת–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  לִפְנֵי, מוֹתוֹ.

[הערת שוליים

מדוע נפתחת הפרשה ב-ו החיבור? הרי ניתן היה לומר "זאת הברכה אשר ברך משה". הדבר מלמד על כך שמשה ברך את עם ישראל ברכות רבות, ואילו זאת הברכה המיוחדת שאותה שמר לברך את צאן מרעיתו לפני מותו.]

יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ – רמיזה לכך שאלוהים הציע את התורה תחילה לבני עשיו, שמקום מושבו בהר שעיר. הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, רמיזה לכך שלאחר מכן הציע אותה לבני ישמעאל וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ. תיאור המפאר את התגלותו של אלוהים לעם ישראל. אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל–קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. עם ישראל נושא את הקדושה. תּוֹרָה צִוָּה–לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. משה ציווה את התורה לבני יעקב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. אלוהים הוא מלך השוכן בעם ישראל בהיותם ישרים ובעת אחדות כל חלקי העם.

ברכה לשבט ראובן – ספר דברים, פרק לג, פסוק ו

יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל–יָמֹת; וִיהִי מְתָיו, מִסְפָּר. זו תפילה שלבני השבט יהיה חלק בעולם הבא, אולי בשל חטא ראובן עם בלהה ואולי בשל נכבדי שבט ראובן שלקחו חלק בעדת קורח.

ברכה לשבט יהודה – ספר דברים, פרק לג, פסוק ז

וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר, שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל–עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ; יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה. משה מבקש מאלוהים שיענה לשבט יהודה ויעניק להם כח רב בעת צאתם למלחמה.

[ראובן ויהודה הראשונים שזכו בברכה וזאת אולי בשל כך שגם ראובן וגם יהודה הצטערו על חטאיהם; ראובן במעשה יוסף ויהודה במעשה תמר (כפי שמתוארים בפרשת וישב).]

ברכה לשבט לוי – ספר דברים, פרק לג, פסוקים ח-יא

וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל–מֵי מְרִיבָה. משה מתפלל שתאיר הדרך לכהנים שלא יכשלו בניסיונות שיעמיד אותם השם ומזכיר את מי המריבה כרמיזה לכך שהוא עצמו נכשל שם (פרשת חוקת). כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; בני שבט הלוי יהיו אמונים על לימוד התורה לעם ישראל. בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה.

ברכה לשבט בנימין – ספר דברים, פרק לג, פסוק יב

לְבִנְיָמִן אָמַר—יְדִיד יְהוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל–הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. רמיזה לכך שבית המקדש ישכון בנחלת בנימין. [ואולי זו הסיבה לכך שברכת בנימין סמוכה לברכה לשבט לוי, משום שבנחלת בנימין יוקם בית המקדש שהלוויים אמונים לשרת בו.]

ברכה לשבטי יוסף – ספר דברים, פרק לג, פסוקים יג-יז

וּלְיוֹסֵף אָמַר, מְבֹרֶכֶת יְהוָה אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. נחלת יוסף מבורכת בטוב, עשירה בגשמים ובמי קרקע המעשירים אותה בפירות מתוקים. וּמִמֶּגֶד, תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ; וּמִמֶּגֶד, גֶּרֶשׁ יְרָחִים. התבואה מבשילה הן מאור השמש והן מאור הירח; וּמֵרֹאשׁ, הַרְרֵי–קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד, גִּבְעוֹת עוֹלָם. פירותיה מבשילים בהרים ובגבעות; וּמִמֶּגֶד, אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי, סְנֶה; תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. אדמה עשירה במחצבים. זהו רצון השם על שום חסדיו של יוסף שהורחק מאחיו ושילם להם טובה תחת רעה. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו—בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו, אַפְסֵי–אָרֶץ; וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.  השבט נמשל לשור על שום כוחו ולראם על שום קרניו המרשימות באמצעותם ינגחו שבטי אפרים ומנשה באויבי ישראל.

[נזכיר כי יהושע בן נון, ממשיכו של משה רבינו, הוא משבט אפרים]

ברכת זבולון ויששכר (לג, יח-יט)

וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. זבולון התברך על ידי יעקב (בפרשת ויחי) שיהפוך לסוחר בימים ופרנסתו תסייע לאחיו יששכר ללמוד תורה, והנה משה מברך את צאצאי שבט זבולון שיהיו שמחים בצאתם לדרכים כי השמחה היא המרכיב החשוב לסייע בהצלחת הפרנסה, ומברך את צאצאי שבר יששכר שישמחו בכך שהם לומדים תורה, שחלילה לא תחלחל לליבם עצבות שנמנעת מהם הפרנסה. ובימינו בהם אין אנו מתחלקים עוד ל-12 שבטים אנו למדים מכך על החשיבות הגדולה של אנשי העסקים הצוברים ממון ונכסים לתמוך ולסייע ביד תלמידי התורה.

[רגע של עברית

בשם יִשָּׂשכָר אות שׂ אחת מנוקדת והשנייה אינה מנוקדת, כך שהוגים את השם בקול באופן הבא: "יִשָּׂכָר". מכאן נשאלת השאלה מדוע אם כן יש צורך בשתי אותיות ש אם אחת מהן כלל אינה נשמעת? המפרשים מסבירים שהאות שׂ מסמלת 'שכר' והיא מוכפלת על מנת לרמוז ששבט יששכר מזכה הן את עצמו והן את שבט זבולון (שתומך בו) בשכר העולם הבא עבור לימוד התורה ששוקד עליו.]

עַמִּים, הַר-יִקְרָאוּ–שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק   לימוד התורה יסייע להביא את שבטי ישראל להר המוריה שם יעבדו את השם. כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל. ברכה לעושר הגדול ששבט זבולון יזכה בו מהסחר בימים כמי שמוצא אוצרות יקרים הטמונים במצולות.

ברכת גד (לג, כ-כא)

וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד:  כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף-קָדְקֹד. שבט גד בחר להתיישב בעבר הירדן המזרחי (כפי שתואר בפרשת מטות). משה מברך את בני השבט בגבורה, שלא יחששו מפני העמים שיקומו עליהם להכותם ומזכיר כי עתידים הם להיות שכנים לאחיהם בעבר הירדן המערבי. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי-שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן; וַיֵּתֵא, רָאשֵׁי עָם–צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם-יִשְׂרָאֵל. משה מציין שמקום קבורתו יהיה בנחלת שבט גד, שבט של גיבורי מלחמה אמיצים שיעמדו בהבטחתם להתיישב בעבר הירדן המזרחי רק לאחר שיסייעו לאחיהם לכבוש את הארץ.

ברכת דן (לג, כב)

וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה; יְזַנֵּק, מִן-הַבָּשָׁן. משה מברך אף את שבט זה בגבורה. ניכר שמשה משתדל להפיח אומץ בלב השבטים, שימשיכו להאמין בכוחם לכבוש את הארץ גם בלעדי הנהגתו.

ברכת נפתלי (לג, כג)

וּלְנַפְתָּלִי אָמַר–נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן, וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָה; יָם וְדָרוֹם, יְרָשָׁה. משה מברך את בני השבט שיהיו שבעי רצון בנחלתם, רמיזה לכך שהאדמה תיתן פירותיה בעיתם. הים שמוזכר בברכה הוא ככל הנראה ימת הכנרת שנמצאת בנחלת שבט נפתלי.

ברכת אשר (לג, כד-כה)

וּלְאָשֵׁר אָמַר, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. משה חוזר על הברכה שבירך יעקב את אשר (פרשת ויחי) שנחלתו תתברך בעצי זית, תנובה שהביאה לעושר רב באותה תקופה. משה מוסיף שהשבט יהיה ברוך בבנים ואחיו ישמחו בעושרו ולא יתקנאו בו. בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת, מִנְעָלֶךָ; וּכְיָמֶיךָ, דָּבְאֶךָ. נחלתו תהיה נעולה בפני אויבים וימי חייו יהיו טובים.

הברכה הכללית (לג, כו-כט)

אֵין כָּאֵל, יְשֻׁרוּן:  רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ, וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. משה מבהיר לשבטים שאין תחליף לאלוהים וכשבני ישראל שומרים את התורה ואת המצוות הוא משגיח עליהם ממרומים. מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם; וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב, וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. קדם לכל אל אחר ובכוחו לשלוט בעולם ולהשמיד כל אויב. וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל-אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ; אַף-שָׁמָיו, יַעַרְפוּ טָל. בני ישראל ישכנו לבדם בבטחה בארץ המובטחת ומזכיר את הברכה שהעניק יצחק ליעקב (פרשת תולדות)  על כל הטוב שהארץ התברכה בה. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה, מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ; וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. משה מברך את עם ישראל על כך שהוא נעזר באלוהים מתוך אמונה ושאלוהים הוא כלי הנשק החזק ביותר באמצעותו אנו מכים באויבים.

משה עולה למות בהר (לד, א-יב)

משה עולה על הר נבו ומשם מראה לו אלוהים את כל הארץ המובטחת. אלוהים מבהיר למשה שזו הארץ שהבטיח לאברהם, יצחק ויעקב ומדגיש שמשה לא יזכה להיכנס לתוכה (לזרות מלח על הפצעים). משה בן 120 שנה ומת על ההר, אך נקבר בגיא והתורה מציינת שמקום קבורתו לא נודע (וגם לא ידוע מי קבר אותו). לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה. משה נותר קורן גם לאחר מותו.

בני ישראל מתאבלים על משה במשך 30 יום וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; ויהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן ממשיך דרכו ומנהיג מכאן את עם ישראל.

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל.

[האות האחרונה בתורה ל' יִשְׂרָאֵל והאות הראשונה בתורה ב' בְּרֵאשִׁית וביחד לב]